בין צרעת ללשון הרע: כך הפסקתי לגמגם
"אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת – וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים". הייתי בת שש. באותה תקופה, אבא שלי חזר בתשובה והחליט לרשום אותי לבית ספר דתי. כך מצאתי את עצמי בכיתה א' בלי שום חברה לצדי – זיכרון לא נעים שמלווה אותי על אף השנים הרבות שחלפו, […]



