מאיה לילה חפר

עובדת סוציאלית עם מאניה דיפרסיה מצילה מאשפוז בכפייה

דיכאון הוכרז כמגיפה על ידי ארגון הבריאות העולמי ובכל זאת לא מדברים על התופעה הזאת. המשברים הנפשיים הם סוד כמוס. מאיה לילה חפר על החיים "מחוץ לארון"

פורסם בתאריך: 25.11.18 13:47

הסטטיסטיקה אומר כי אחד מכל ארבעה מבוגרים במערב יעבור משבר נפשי שיחייב התערבות פסיכיאטר. דיכאון הוכרז כמגיפה על ידי ארגון הבריאות העולמי וכמות המתאבדים במדינה עולה על כמות ההרוגים בתאונות הדרכים ובכל זאת לא מדברים על התופעה הזאת. המשברים הנפשיים הם סוד כמוס, הם ארון אפל שמגודר באחת הסטיגמות הקשות ביותר שיש. למה אנחנו כל כך מפחדים משיגעון שאנחנו כושלים בהתמודדות איתו בכל השלבים, באיתור מוקדם, מניעה, טיפול, שיקום ושילוב. השאלות האלה מטרידות אותי שנים רבות, זו לא שאלה פילוסופית מבחינתי אלא שאלה אישית.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בראשון לציון? 

הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באייפון 

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה ראשון לציון  כאן  והיו הראשונים לדעת


בגיל 24 פרצה אצלי מאניה-דיפרסיה ואושפזתי בכפייה במשך 36 שעות, הייתי קשורה במחלקה הסגורה. אימי שחררה אותי באמצעות עורך דין והעבירה אותי לטיפול ב"כפר איזון", חלק ניכר מהטיפול עסק בעיבוד הטראומה מהאשפוז. החוויה הזו הייתה מכוננת מבחינתי והביאה אותי להפוך לעובדת סוציאלית, ללוות אחרים בשעת משבר תוך חיפוש אחרי דרך חדשה שתיתן מענה הומני. להשאיר את האדם בקהילה תוך אמונה כי הוא והמשפחתו הם המומחים העיקריים למצב. החדשות הטובות הן שמצאתי את השיטה שיכולה לעזור, דיאלוג פתוח היא שיטת טיפול שפותחה בפינלנד ומאומצת במדינות רבות בשלושים השנים האחרונות. החדשות היותר טובות, השיטה יכולה להגיע לישראל בקרוב וזה תלוי בנו.

הסרטים של הוליווד מציירים לנו תמונה ספציפית של שיגעון, לרוב מדובר באישה מוזנחת אשר מלמלת ברחוב, רוצח אלים, גאון נערץ או מוזיקאית שחותכת ורידים. כמובן שאלו קלישאות שקריות, אנחנו המתמודדים נמצאים ביניכם, בכל שכבות האוכלוסייה, בכל התפקידים בחברה, רק שרובנו בארון ככה שקשה לכם לראות. אני משתמשת במושג ארון כי חוקרים רבים רואים הקבלות בין התפיסות כלפי הקהילה הלהטב"ית לפני תנועת היציאה מהארון, לתפיסה כלפי מתמודדים עם מחלות נפש, אגב גם הומוסקסואליות הוגדרה מחלת נפש עד 1973.

כשהייתי מאושפזת קיבלתי ההחלטה – אני לא מוכנה שזה יהיה סוד. אני לא רוצה להתמודד עם ההסתרה והבושה במקביל להתמודדות עם הדיכאון והמאניה. החלטה לא פשוטה בעיקר בבחירה במקצוע טיפולי, הסטיגמות של אנשי מקצוע כלפי מתמודדים עם מחלות נפש לא פחותות מאשר בשאר החברה. האם יפקידו מטופלים במצבי חיים רגישים בידי? האם הסיכון שתהייה לי התפרצות נוספת של המחלה גבוהה יותר מהסיכוי שלעובדת סוציאלית אחרת תחלה בסרטן, תתגרש או כל משבר חיים אחר שפוקד את כולנו בדייקנות סטטיסטית.

הבחירה הזו הביאה לחיי הרבה מתנות, בגלל שכולם יודעים על המחלה שלי, הסיכוי שלי לאיתור מוקדם של התפרצות גבוה והקרובים לי עוזרים לי לנטר את ההפרעה שלי.וכולנו לומדים איך לטפל בה ביחד כך שאם יש התפרצות אני יכולה להישאר בבית שלי, גם אם זה לא קל. כשאני מספרת את הסיפור שלי אני בעצם מאפשרת לרבים אחרים לספר את הסיפור שלהם, ההסכמה לדבר על זה מאפשרת לנו להיות במחיצת האדם שעובר משבר ביתר קלות, וזה הכח הכי מרפא.

כשפגשתי את הדיאלוג הפתוח הבנתי שאני לא צריכה להמציא את הגלגל. יש שיטה שבנו אנשי מקצוע, שנחקרה והגיעה להישגים יוצאי דופן, היא ישימה כלכלית ואין סיבה שהיא לא תופעל פה. השיטה מאפשרת לרוב האנשים להחלים בבית או ללכת למקום טיפולי מתוך בחירה. היא פועלת בתוך בתי חולים שמנוהלים אחרת לגמרי, כל החלטה נלקחת עם המטופל ומשפחתו, התרופות הן כלי עזר ולא פיתרון, אנשים יוצאים מטיפול כזה בריאים יותר בפרמטרים של ערך עצמי, השתלבות בקהילה ומימוש עצמי.  אני מזמינה אתכם להיכנס לעמוד הפייסבוק של דיאלוג פתוח ישראל ולקחת חלק בעתיד בריא בבריאות הנפש, אחרי הכל אחד מארבע זה כולנו.

 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"השקמה ראשון לציון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר