מה ביקשתי? משפחה נורמלית?

מה בסך הכל ביקשתי, להראות לשבוע אחד כמו משפחת אצולה בריטית? טוב לא נגזים, לא בריטית, ישראלית, רגילה, כזאת שלא פותחת חלונות וצועקת, כזאת שלא מוחלפים בה הצירים מטריקת הדלתות של גיל ההתבגרות, שהכלב לא נובח כאילו הוא בלב האינתיפאדה, משפחה כזאת נורמלית, שקטה, ממוצעת, שכולם יושבים בבוקר ואוכלים קורנפלקס, ומפטפטים בשקט, נותנים נשיקה בסיום לפני היציאה מהדלת, והכלב בעצם מקשקש בזנב בלבד כאילו הוא אילם, לא נובח בכלל, נגיד אפילו חירש, זהו, זה כל מה שפיללתי.

רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בראשון לציון? 

הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באייפון 

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה ראשון לציון  כאן  והיו הראשונים לדעת

הבת הגדולה שלי התקבלה לתוכנית נוער של מצויינות, מה זה בעצם אומר? זכינו לארח נוער מארה"ב. בפסח היא טסה למנהטן וזה היה נפלא, והנה השבוע הגיע תורנו לארח את הנערה האמריקאית. כמה ימים לפני אספתי את כל הילדים, שלושה במספר ודפקתי את נאום חיי, "תשמעו, השבוע מיום ראשון, אין צעקות, רק לדבר בנימוס, רצוי לא להביא חברים, בלי איפור מוגזם, להשתדל לא לריב עם השכנים, אני רוצה דממה ונחת, פעם בחיים נחת".

יושבת אמא בסלון עם שלושת ילדיה ונתקלת במבט בוהה במסך של הסמרטפון, "שחררי", זרקה לי הקטנה בת ה-16, "מה דפקת פה נאום של טונה" (ראפר למי שלא בעניינים) אחיה התאום מלמל משהו לא ברור ורק הכלב נבח כי הגדולה בדיוק אכלה, ובלי כל הסכמה מצידם נשארתי לבד. כאשר אבדנו, אבדנו.

אחרי שידור חוזר של ניקיון פסח, ותובנה נחרצת שהילדים שלי בעצם לא עושים כלום בבית, הגיע הרגע לנסוע עם הבת הגדולה להביא את אמריקה הביתה. הרגע הגדול הגיע, מפגש ההכרות עם ההורים והחבר'ה האמריקאים, לא יודעת למה, אבל אנחנו קיבלנו נערה שמדברת עברית שוטפת, שאלתי את הבת שלי, "את חושבת שהם חושבים בתוכנית שאני לא חכמה מספיק לדבר אנגלית? כי אני מיד הולכת לאחראי ורוצה להבין מאיפה התעוזה לקטלג אותנו בצורה כזאת, אני עם תואר שני וציון עובר בנקודה בדיוק בפטור באנגלית אבל עדיין, חוצפנים, ועמית שלי רק ממלמלת, "אמא, בריטית, כלב רגוע, נאום טונה, זוכרת?".

רוצים להישאר מעודכנים?

אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באנדרואיד

אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באייפון 

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה ראשון לציון

עקבו אחרי דף הפייסבוק של השקמה ראשון לציון

אין ספק שהרבה פעמים הבכורה שלי הרבה יותר בוגרת ממני, "אני אוותר להם אבל רק עכשיו". כשנכנסנו הביתה בת ה-16 חיבקה אותה ואמרה לה, "רוצה לראות איתי האח הגדול? בואי", וכולנו ישבנו וראינו קצת טלוויזיה, אכלנו ארוחת ערב והלכנו לישון, וככה עברו הימים עם אפס תקלות, לא כי הזהרתי עם העיניים, אלא כי באמת היה הכי ישראלי חם ומזמין, אפילו הכלב למד לאהוב את אמריקה, בארוחת שישי, אירחנו כמה חברים ומשפחה והיינו קבוצה גדולה, שרנו "שלום עליכם", אכלנו, התרגשנו, ואני ישבתי שם בשולחן והתגאתי במשפחה המדהימה שעשיתי ב-41 שנותיי.

"בסופו של יום, מה שזורעים זה מה שקוצרים", ככה אבא שלי תמיד אמר לנו, "רק שאני לא בטוח מה זרעתי במקרה הספציפי שלך". בסוף האירוח קיבלתי זר פרחים גדול, זיכרון מרגש שגם אנחנו נורמלים עד כמה שאפשר, שכנים ששאלו אם אנחנו בכלל בדירה או שיצאנו לנופש מהשקט המופתי שהיה ומשפחה חדשה שמוכנה לארח את כולנו במנהטן. תחיי אמריקה!