"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה', מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא, א', א'-ב')
שתיים בלילה, אני עם כאבים חזקים ובלתי נסבלים בבטן. אני בהריון ראשון, וצוות מגן דוד אדום מפנה אותי לבית חולים.
"באיזה חודש את?", שואל הרופא.
"חודש שני", אני ממלמלת, "הכל היה תקין, יש דופק – אז מה קרה?".
"אנחנו נערוך כמה בדיקות ונקווה לטוב", הוא פוסק ויוצא מהחדר.
לאחר בדיקות דם ואולטרסאונד מבשרים לי שההריון מחוץ לרחם, העובר נתקע בשחלה וגדל שם ואין מנוס מניתוח והוצאת שחלה אחת. מתברר שיש דבר כזה, עובר שהולך לאיבוד, ככה סתם באמצע החיים או ההריון. יודעת מה זה. קרה לי מלא.
ולמרות ההבנה לעובר והאמפתיה הרבה, חשבתי שזה קצת מוגזם שבגללו יורידו לי שחלה. מה יעשו האחים שלו שעוד לא נולדו? כבר להקשות עליהם?
בעודי בתוך מחשבותי ניגש אלי הרופא פעם נוספת. "שחלה אחת זה לא נורא", אמר, "בעוד שעה את נכנסת לניתוח. שיהיה בהצלחה".
בכיתי. מה עוד נשאר לי לעשות? בכיתי על הילד שחשבתי שיהיה לי, על ההפלה המוקדמת ועל היותי הורמונלית".
"מה את בוכה?", שאלה אמא שלי, "תתפללי, יש לנו שעה".
רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בראשון לציון?
הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באייפון
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה ראשון לציון כאן והיו הראשונים לדעת
רוצים להישאר מעודכנים?
בתי לוין. צילום: אדי ישראל
פרשת השבוע, "ויקרא", פותחת את הספר השלישי מבין חמשת החומשים. רוב חומש "ויקרא" מספר על עבודת הקורבנות במשכן: "אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה–מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם".
בימי התנ"ך, הבאת קורבן והקרבה שלו על המזבח היתה טקס הכרחי לכפרה וסליחה כשאדם היה חוטא בשגגה או במזיד. מאות שנים לפני שקמו עמותות למען זכויות בעלי החיים ולאחר חורבן בית המקדש השני החליטו חכמים וקבעו שתפילה היא במקום קורבנות, וטוב שכך. רק לחשוב מה היה קורה היום אם היו שוחטים איזו פרה בכיכר דיזנגוף. מן הסתם היתה פורצת מלחמת עולם. כך או כך, התפילה שהחליפה את הקורבנות הפכה לנחלת הכלל, לא רק בעת חטא או כפרה אלא בכל צרה, עצבות או שמחה.
חלפה שעה של תפילה, אמא ואני יחד. הרבה בכי היה שם וכאבי בטן שהלכו והתגברו ובסופם הרגשה שמשהו נפלט ממני החוצה. כשהרופא הגיע בליווי האחות להכין אותי לניתוח הסברתי לו שלא צריך. "אני אחרי, לא צריך ניתוח", אמרתי.
"בואי נבדוק", הוא אמר ולחץ לי על הבטן, אבל כלום לא כאב. "מוזר", הוא אמר, "בואי נעשה אולטרסאונד".
בסופו של אשפוז ללא ניתוח ועם שתי שחלות בריאות, הוא קרא לכל הרופאים המתמחים, חמישה במספר, הסביר על המקרה, פנה אלי ושאל: "אז איך זה קרה? מה הרגשת?".
"תפילה", מלמלתי, "כוחה של תפילה".
