"הייתה לי ילדות אבודה לגמרי, לא זכיתי ללמוד בגן הילדים או בבית הספר, סבלתי מחרפת רעב, ראיתי את המוות כל כך הרבה פעמים מול העיניים כבר בגילי המאוד צעיר ואף פעם לא חשבתי שאצליח לשבוע מאוכל", כך מספר מרדכי מלצר בן ה-86 וחצי מראשון לציון.
רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בראשון לציון?
הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באייפון
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה ראשון לציון כאן והיו הראשונים לדעת
מלצר נשוי לעדה בת ה-82, אב לשתי בנות וסב לארבעה נכדים. הנכד הבכור הוא קצין בכיר ביחידת מודיעין סודית, נכד נוסף סיים קורס יוקרתי מאוד בצה"ל ותואר אקדמי במתמטיקה, נכדה נוספת היא חיילת בת 21 והנכדה הצעירה – תלמידת תיכון. לפני 20 שנה עברו מלצר ורעייתו להתגורר בראשון לציון, אליה הגיעו מנהריה, כדי להיות קרובים לבנות ולנכדים וזאת, לאחר שמלצר יצא לגמלאות מתפקידו אז כמנכ"ל עיריית נהריה.
מלצר נולד בפולין וכאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, היה בן שש, בן זקונים להוריו ואח צעיר לאח ואחות בוגרים יותר ממנו.
אביו היה סוחר ידוע ואימו עקרת בית. למשפחה לא חסר דבר ומצבה הכלכלי היה איתן, עם תחילת המלחמה נשלח אביו יחד עם שני דודיו למחנה עבודה בסיביר לאחר שנשפטו בעוון עבודה במסחר. אימו נפטרה מרעב וממחלות מהן סבלה זמן קצר לאחר שהתחילה המלחמה וכך, נשארו לבדם הוא, אחותו ואחיו הגדולים.
"לא חשבנו בהתחלה שהמלחמה תימשך כל כך הרבה זמן", מספר מלצר, "כאשר הכניסו מאות יהודים להצטופף בבתים, חשבנו שזה זמני אבל אט אט הבנו שזאת המציאות ושהיא לא הולכת להשתנות. המצב החל להחמיר במהירות כאשר החלו פעולות ההשמדה. הגרמנים החלו לירות בכל יהודי שראו ברחוב, פרצו לתוך הבתים של היהודים בעזרת האוקראינים שהלשינו ופשוט ירו בכל מי שראו שם. מי שהתהלך ברחוב עם סימן של מגן דוד נקלח מיד והוטל עליו לחפור בור עמוק ולתוכו – זרקו את גופות המתים וגם מי שחפר נורה מיד אחרי שסיים את החפירה ונזרק מת לבור".
רוצים להישאר מעודכנים?
מלצר זוכר כל פרט ולו הקטן ביותר. השנים הרבות שחלפו לא טשטשו את זכרונו וכשהוא מדבר על אחיו שנורה – הוא משתתק לרגע, ואז מספר: "לא היה מה לאכול, היה רעב כבד. אחי ואני בחסות החשכה, היינו מתגנבים לשדות וגונבים סלק כדי לאכול וגם עלי טבק שהיינו הופכים אותם לסיגריה כדי לדכא את התיאבון. הרעב הנורא והקשה הוא משהו שתמיד אזכור".
"אחי נורה באחת האקציות כאשר אחותי ואני קפצנו מהר לביוב וכך ניצלנו. מיד לאחר מכן, פינו את כל היהודים למחנה עבודה שם עבדו בשדות כדי לספק מזון לצבא הגרמני. הקצו לכולם צריף אחד שבערב אחרי סיום העבודה, חזרו לישון בו. כל התמורה באוכל הייתה פרוסת לחם".
"הייתי בן שבע וחצי ולאחר תקופה קצרה אחותי החליטה לצאת מהמחנה למרות שחיילים גרמנים הסתובבו בתוכו ומחוצה לו עם כלבים", הוא ממשיך, "בכפרים מסביב היו משפחות שהכירו את אבא שלי שהיה סוחר ובאמת – הצלחנו לצאת יחד מהמחנה. אחותי, שהייתה בת 13, התחבאה בלול קטן וסרגה בתמורה למעט אוכל שקיבלנו. איכר אחד הסכים שאעבוד אצלו. הוא נתן לי להיות אחראי על שתי פרות שהייתי צריך להוציא אותן למרעה ולחלוב אותן. זה לא פשוט לילד בן שבע וחצי. ילדי השכנים היו מציקים לי, זורקים עלי אבנים והייתי לבד".
אחרי שמונה חודשים קשים, חזרו מלצר ואחותו למחנה העבודה. ימים ספורים לאחר שחזרו פגשו את דודתם שבדיוק ילדה תינוק, וביקשה מאחותו של מלצר להביא לה חלב מחוץ למחנה. כאשר אחותו יצאה מהמחנה להביא חלב לתינוק, ירו בה הנאצים למוות. מלצר נשאר לבד.
"הייתי לבד בצריף", מספר מלצר, "האנשים שישנו שם אמרו שאין עבורי מקום. הייתי רזה, כולי עור ועצמות ומלא כינים. מצאתי מקום באיזו פינה עם מעט קש וככה ישנתי. הייתי אוכל שלג וזה בעצם היה המזון שלי באותם ימים. בליל פורים הגיעה ידיעה שעומדים להרוג את כולם, היה רעש של תותחים, הבנתי שמשהו לא תקין ובאותו הלילה – נכנסו האוקראינים עם קלשונים וסכינים ורצחו בצורה אכזרית את כל היהודים במחנה. רק ארבעה ניצלו ואני ביניהם. ניצלתי בנס כי התחבאתי בפינה עם קש עלי והעמדתי פני מת".
מעט אנשים ששרדו את המחנה ויחד עם ניצולים ממחנות נוספים, הועברו למחנה אחר. מלצר שמגדיר את עצמו באותם ימים כ"חי מת", שכב בפינת הצריף כאשר לפתע – מטח כבד של הפצצות מהאוויר ירד על המחנה. כל מי שהיה בצריפים נשרף בעודו בחיים ומלצר שהיה חלש – נותר בתוך הלהבות. דודו הציל אותו ברגע האחרון, כשהוא נושא אותו על ידיו ומוציא אותו מהתופת הנוראה.
"באותו יום השתחררנו מהגרמנים", מספר מלצר "פינו אותנו מבית חולים אחד לשני ובכל מקום אליו הגענו לטיפול כי היינו פצועים, הוציאו אותנו כי היו צריכים לטפל בחיילים רוסים. האוכל היה עבור החיילים והורו לי ללכת, לעזוב".
"הייתי פצוע, בלי נעלים ובגדים ויחד עם נערה שפגשתי, יצאנו לחפש משפחה יהודית בעיירה. רצה הגורל ותוך כדי שוטטות הגענו לבית יתומים רוסים. קיבלו אותנו ושהיתי שם עד שפינו אותנו לרוסיה. רגע לפני הפינוי, אירע לי נס: פגשתי נערה צעירה שאמרה שדוד שלי שמחפש אותי, אותו דוד שהציל אותי מהשריפה. בשארית כוחותיי הגעתי אליו ומאז חיינו באיזה מרתף שהוא שהה בו עם עוד שני קרובי משפחה. לא היה אוכל, חרפת הרעב המשיכה אבל לפחות ידענו שהגרמנים כבר לא מאיימים עלינו".
החודשים חלפו. אביו של מלצר חזר מהגלות בסיביר בתום המלחמה יחד עם דודו, ובשנת 1951 הם עלו ארצה יחד ובנו את ביתם בישראל. "צריך להבין שכל מה שאני מתאר במשפט אחד, בודד, ארך חודשים שלמים של ייסורים, חיים בצל המוות, רעב ופחד. זו רק טיפה בים. את סיפור חיי הנצחתי בספר שכתבתי. הצלחתי לשרוד ולהקים בית ומשפחה כאן בארץ, זה הניצחון הענק שלי", הא מסיים.
