אנחנו הישראלים תמיד היינו ידועים כחמי מזג, "צברים" שקוציהם מופנים כלפי חוץ אך מתיקותם נחבאת מתחת לקליפה שיש לדעת לקלף. לאחרונה נראה שאנחנו מאבדים קצת מהמתיקות הזו ובהתאם למגמה הניכרת בכמה וכמה מדינות בעולם – פשוט הופכים יותר ויותר אלימים. כחלק ממגמה זו נחשפים מי שלכאורה אמונים על עשיית הטוב בחברה: אנשי בריאות, סיוע ותמיכה חברתיים וחינוך – לאלימות גוברת המופנית אליהם. כך למשל, לפני כשנה, במהלך שיעור שהוקדש לנושא האלימות תקף תלמיד בן 9 מורה ותלמיד במהלך השיעור. מוקדם יותר השנה סטר תלמיד בבית ספר יוקרתי למורתו לעיני תלמידים אחרים. ברי כי לא נוכל להמשיך כך זמן רב. אנשים יכולים לסבול מצב כזה רק זמן נתון, לאחר מכן נמצא את עצמינו ללא רופאים ואחיות, ללא עובדים סוציאליים וללא מורים (מה שכבר ניכר השנה). מה קורה לנו?
שאלה אחת חשובה שניתן לעסוק בה היא למה אנו הופכים לכה אלימים? אפשר לייחס את הסיבות לתופעה לגורמים מרובים, החל מחוסר יציבות פוליטית, ושלטונית, עבור בשחיקה של ערכי יסוד שעמדו בעבר ביסוד החברה הישראלית אבל בשאלה זו נדון ברשותכם בפעם אחרת. השאלה השנייה החשובה היא – מה לעשות עם האלימות הזו? כיצד לנהל אלימות כך שהצדדים המעורבים יצאו שלמים פיסית ונפשית מהקונפליקט, תתאפשר החלמה וחזרה לשגרה פורייה ומועילה במינימום נזק ואולי אפילו רווחים כלשהם. העצות וההנחיות הבאות הן תוצר של מחקרים ותכניות התערבות שפותחו על סמכם באקדמית גורדון ומהווים חלק מתהליכי ההכשרה בתואר השני לניהול וארגון מערכות חינוך, ותכניות פיתוח סגל המוצעות במסגרת היחידה ללימודי המשך.
רוצים להישאר מעודכנים?
אז מה עושים באירוע של אלימות במסגרת חינוכית? יש כאן צורך ייחודי למסגרות חינוכיות. במסגרת חינוכית המטרה העיקרית – למידה והצמחה, גם במקרים כמו אלימות (במיוחד אם האלימות קרתה מצידם של תלמיד או תלמידה). המטרה העיקרית והאתגר העיקרי של מחנכים מול כל אירוע (מתוכנן ולא צפוי כאחד) במסגרת חינוכית, הם להפוך אותו להזדמנות ללמידה, והתפתחות. אם כן, אל מול אירוע אלימות בסביבה חינוכית אנו נדרשים לפעול באופן שירגיש לכמה מאיתנו "נוגד את טבע האדם".
- קודם כל – תרגיע.
בבית הספר או מחוצה לו, אם אירוע מתרחש לנגד עינינו, או שקבלנו דווח על אירוע לאחר שכבר נסתיים – תגובתנו הטבעית האוטומטית היא "ברח או הלחם" והיות וכאנשי חינוך איננו יכולים לברוח – אנו מיד נכנסים למצב לוחמה – כעס, צעקות, או כדוגמת הבדיחה העצובה המתארת אב צורח על בנו במלוא ריאותיו "כמה פעמים אמרתי לך לא לצעוק??????". זה מתכון לאסון.
באירוע מתגלגל – המטרה היא להפסיק את האלימות. לא באלימות אלא באסרטיביות. בחציצה בין הניצים, באחיזה בטוחה אך לא תוקפנית בתוקפים. אם כבר נסתיים האירוע – אין טעם לזעוק ולצעוק, ולאיים בעונשים. כעת המטרה היא להרגיע את הרוחות. לנשום (כולנו) עמוק. ואז לשאול שאלות. - תחקיר: מה קרה, לא מי אשם.
כעת כשאף אחד לא בסכנה ממשית יותר, וההיבט החירומי של האירוע מאחורינו נרצה להבין מה קרה. אנחנו לא עורכים משפט שדה. כמו בתחקיר צבאי – מטרתנו כרגע לא להגדיר אשמים אלא להבין את האירועים שהביאו לאלימות. המטרה היא לשרטט את סדרת האירועים שהובילו להתפרצות האלימה במטרה להבין – מה סיבת האלימות? מה היא מבטאת? איזה כשל תקשורתי, חברתי, ערכי, מערכתי היא מבטאת? - אמצו פרספקטיבה של פתרון בעיות, לא של ענישה ותוכחה.
אחרי שאיתרנו את הבעיה שהביאה להתפרצות האלימה, נשב על המדוכה ונחשוב על פתרונות לבעיה הזו. האם עלינו לשנות תהליכים מסויימים? האם עלינו לתדרך את הלומדים או הוריהם בזכויות וחובות, בהליכי עבודה מקובלים וכאלו שאינם מקובלים?
ודאי תגידו – מה ולא נעניש את החוטאים באלימות? עונש הוא חסר ערך לכשעצמו. בואו נחשוב – מה הערך החינוכי שיכול לספק ארוע אלים לתלמיד -ה שנקטו אלימות? נוכל ללמדם על ערכים, על נשיאה באחריות למעשיהם, על כפרה וסליחה. כך שבהחלט נדרוש מהם פעולה שתראה לנו שאכן למדו את לקחם והבינו מה נדרש – אבל זה לא בהכרח "עונש" כפי שאנו רגילים לחשוב עליו. גם עבור קרבנות האלימות עלינו ליצור מצב שיאפשר להם חזרה ללימודים באוירה נינוחה ובטוחה דיה. - זה לא נגמר אף פעם: הטמיעו מדיניות של אפס סובלנות.
אנחנו חיים במזרח התיכון. בהמון תחומי חיים יש לנו חוקים ורגולציות ואנחנו יודעים שלא תמיד הם נאכפים וגם אם כן – תמיד אפשר לנהל קצת מו"מ, לבקש הקלה, צ'אנס נוסף. כאן אני מדבר על מדיניות עקבית של אפס סובלנות לאלימות: כל אירוע מטופל, שום דבר, אף פעם לא "מוחלק " או שמתעלמים ממנו כי "היא ילדה טובה בדרך כלל" או "היה לי יום עמוס" . זו עבודה קשה. ככה זה בחינוך. כל אירוע מטופל, מתוחקר, ומופקים לקחים. כך נוצרת קהילה לומדת, המשדרת מסר עקבי לחלוטין לחבריה – אלימות היא לא חלק מחיינו. לא כאן.
