"לא בכינו כי לא היה זמן לבכות, הרגשות נמחקו, עבדנו על אוטומט כדי לשרוד"' כך מספרת בלה וולט ניצולת שואה בת ה-89 מראשון לציון.
רוצים להישאר מעודכנים? הורידו את האפליקציה שלנו
בלה, ילידת פולין חיה וגדלה בצל מלחמת העולם השנייה, כמו רוב הדור הזה, גם היא איננה אוהבת לדבר על העבר והחיים שהיו לה בתקופת המלחמה, "אני זוכרת הכל" היא אומרת בעיניים דומעות, "אבל לא על הכל אפשר לספר ולהבין בעיניים של היום".
"זו היתה שנת 1939 ואני הייתי בערך בת עשר, ביליתי במחנה קיץ כשהמלחמה פרצה, היינו באמצע חופשה נהדרת של ילדות וחברים והחזירו את כולנו הביתה, "מלחמה!" כולם צעקו" היא מספרת על הרגע בו נגדעו כל חלומות הילדות שלה.
"הייתי בת יחידה להורים ממעמד מבוסס, שנה וחצי החביאו אותנו הפולנים במרתף ביתם, אני שומעת הרבה סיפורים על פולנים שהסגירו יהודים, אבל אני חוויתי דווקא פולנים טובים שבזכותם אני חיה, את אבא לצערי לקחו מאיתנו והוא נעלם על ידי הצבא הנאצי, בעצם עד יום מותה של אימי לא ידענו מה עלה בגורלו, שמענו רסיסי מידע ואמא נשארה עגונה עד יום מותה", היא מספרת בעצב.
"אחרי שנה וחצי במרתף של השכנים הפולנים, ברחנו ליער כי היה מסוכן להישאר, שנתיים חיינו ביער עם הפרטיזנים, אמא הייתה הולכת ובאה ואני ידעתי שצריך לשמור על שקט ולא להפריע, הכללים היו ברורים ולא היה צורך לומר אותם בקול רם, משם תפסו אותנו חיילי הצבא הרוסי, אך הצרות לא הסתיימו, נשלחנו לסיביר לעבודות כפייה, אמא הייתה חוטבת עצים, העצים היו ענקיים ואין לי מושג עד היום איך אישה קטנה כזו יכלה לחטוב אותם, היו מכינים מהם סוג של רפסודות, אני הייתי מחכה לאמא בשקט כל היום בצריף שגרו בו המון אנשים, וככה העברנו את הימים, בתקווה לשרוד, רק להשיג את מנת האוכל המינימלית".
בלה ממשיכה לספר, על סיום המלחמה ועל רצונה של האם להאחז בתקווה, "לפני סיום המלחמה כשאני בת 16 אמא חיתנה אותי עם יהודי שעבד איתה, כנראה שלמרות החשכה היא חיפשה נקודת אור ומשהו להיאחז בו ולחיות, לדעת שיש המשכיות ולא כאן במקום הזה יגמרו החיים".
רוצים להישאר מעודכנים?
זוועות המלחמה צפו לאורך השנים, בלה אומנם התחתנה, עלתה לארץ עם בעלה ושני הילדים שלה וכמובן עם אמה, והם המשיכו לחיות יחדיו, "לא עזבתי את אמא אפילו לרגע אחד עד יום מותה" היא מספרת, אבל הזוועות נשארו בראש והפכו עם השנים לכאב ממושך ודכאון .
"לפני כמה שנים הרגישה בלה שאינה יכולה לחיות יותר, הצער התגבר עליה ובמקום הקשה הזה פגשה בעמותת "עמך" – המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה ובדור השני.
"עמך הצילו אותי" היא מספרת ומחייכת, הפסיכולוגית שם לא עזבה אותי, נתנה לי את המספר האישי שלה ואמרה לי להתקשר אליה בכל שעה, בזכותם אני פותחת פצעים שחשבתי שלא קיימים אבל הם שם היו ולאט הם נרפאים".
מנהלת "עמך" בראשון לציון אורלי טרצ'יטסקי מספרת, " אנחנו נמצאים בראשון לציון כשמונה שנים, ותומכים נפשית בניצולי שואה ובדור השני, כשלוש פעמים בשבוע יש לנו פעילויות במרכז, טיולים ,סדנאות, וחגיגת ימי הולדת, בנוסף יש לנו פסיכולוגית תרפיסטית ופסיכיאטרית שמתייחסות לפן הרגשי, צריך לזכור שהגיל השלישי הוא לא קל מבחינה רגשית וקל וחומר לאנשים שחוו את זוועות השואה, אני שמחה שיש באפשרותנו לעזור לקהל אנשים זה ולגרום להם לאושר ולרגעים שמחים"
