קוקה פלמון, בת 87, מחיפה
מצב משפחתי: אלמנה, אמא לבן ולבת, סבתא לארבעה נכדים ולשני נינים.
הסיפור שלי: "אני נולדתי בעיר יאשי שברומניה. מה שאני זוכרת מגיל שלוש הוא שהליגיונרים עצרו את אבא שלי, שהייתה לו מסעדה, והרביצו לו וכל הגוף שלו היה פסים ומכות. כשהייתי בת שבע התחיל הפוגרום, אמא שלי התחילה לחפש את אבא שלי על מנת להחביא אותו אבל היא לא הצליחה. באותה תקופה, יצאה הודעה שקרית שהגברים יגיעו לחצר המשטרה, על מנת לתת להם אישור לנוע חופשי בזמן העוצר. אבי הגיע וראה שהשוטרים מכים את כל מי שמגיע, הוא פילס לו דרך וזרק את עצמו על ערימה של מתים. אז הגיעה ההוראה שכל מי שבחיים יילקח לרכבות של בהמות שמיועדות ל-2 סוסים, ושם הכניסו מעל ל-100 איש וסגרו אותם עם קרשים שלא ייכנס להם אוויר. הרכבת נסעה הלוך ושוב על מנת שכמה שיותר ימותו. אבי מצא פתח קטן של אוויר וכך הצליח לשרוד. אחר כך הוציאו אותם ערומים על משטח של בטון והם נלקחו למחנות כפייה. כשהוא שוחרר וחזר הביתה הוא היה שלד ועצמות. לא הכרתי אותו. כשהרוסים היו צריכים לשחרר את רומניה הם זרקו פצצות, שאחת מהן נפלה על הבית שלנו והוא נהרס ובמשך חצי שנה התגוררנו במרתף, בלי אוכל ומים".
במשך שנים לא נהגת לספר על השואה לסובבים אותך, למה?
"הרבה זמן לא דיברתי על מה שאני עברתי כי לא רציתי לפתוח את הפצע. הילדים היו קטנים ואמרתי שאף אחד לא יבין את מה שעברתי. לפני כמה שנים, אמרתי שעוד מעט לא יישארו אנשים שיספרו, אז כתבתי את הספר 'בגרות בצל הילדות שנקטעה'. אלוהים עזר לי והגעתי למעמד כזה שאני יכולה לספר מה שאני עברתי, זה דבר גדול בשבילי".
