כאילו אני רווקה, וכאילו שלושתנו בנות 30 עם אאוטפיטים תואמים, התהלכנו ברחובות מדריד. אין הרגשה טובה יותר מאשר לשחק ב"נדמה לי" למשך שבוע במדריד.
כי מה רע בלשחק ב"נדמה לי"? אפשר לשבוע אחד ללבוש דמות של מישהי שלא קיימת, להמציא גיל חדש, עבודה שתמיד חלמנו עליה, סטטוס אחר – ונחיה ב"ארץ לעולם לא", רק לשבוע אחד. אחר כך נחזור למציאות עד ה"לעולם לא" הבא.
רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בראשון לציון?
הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באייפון
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה ראשון לציון כאן והיו הראשונים לדעת
את החופשה תכננו שלושתנו לפרטי פרטים כמה חודשים מוקדם יותר. בכל שנה אנחנו טסות יחד, אני והבנות דודות, משאירות הכל מאחור – את הבית, את הילדים ואת הבעלים (שלהן), ולרגע אחד המציאות שונה כמו במטריקס. יקום מקביל.
"תקרעי את מדריד", הוא חיבק אותי כשהגענו לשדה התעופה, ואני דמיינתי איך אני הופכת למישהי אחרת, נוצצת יותר, סטייליסטית יותר, והכי חשוב – רזה יותר לאחר שבוע של דיאטה.
אבל אנחנו כבר יודעים שחלומות ומציאות לחוד. אמנם בתמונה הראשונה הבטן בהחלט נדבקה לגב, אבל זהו. רגע אחרי לא מפסיקים ללעוס ולשתות, מבית קפה לבר.
"מה אתן רוצות?", הסתכלתי במבט כועס, "זו חופשה, תנו לאכול".
קילומטר שופינג, חצי שעה הפסקה בבית קפה – ככה זה במדריד. "אתרים היסטוריים נפקוד כשנהיה בנות 65 בפנסיה, שמעתן???", שאגתי כשמישהי הציעה ללכת לאחת הקתדרלות.
רוצים להישאר מעודכנים?
ככה שהסתובבנו וטיילנו, ובשלב מסוים שירלי הרגישה את עצם הזנב כואבת, סמדר התלוננה על שברי הליכה ואני, שהגעתי חמושה מהבית עם קופסת אופטלגין, חיסלתי חצי – אבל מי יכול עלינו? שואו מאסט גו און. מגיעות בערב, מתקלחות, ויאללה לסבב ברים. מדריד יפה בלילה, אין מה לומר. מאות אלפים ברחובות. "תגידו", שאלתי אותן, "זה לא מזכיר קצת את כיפור, כשכולם ברחובות?".
כל התפנית בעלילה של נערת הבר המדליקה עם השופינג והג'ינס הקצר שהפך תלבושת אחידה נגמר אצלי ביום שישי בארוחה בבית חב"ד, כי ככה זה יהודים, אוהבים להרגיש שייכות גם בחופשה קצרה לחו"ל, וגם בעקבות הרצון לאכול בשר כשר אחרי ארבעה ימים של צמחוני.
לאחר 20 דקות הליכה הגענו שלושתנו לבית חב"ד. סוף סוף לא צריך לשבור את השיניים עם אנגלית קלוקלת ועם המבטא המזעזע שלי פלוס פנטומימה בשילוב הידיים בשיחות בברים עם מקומיים כאשר אני עונה על כל דבר "יס, יס" עם חיוך גם כשהתשובה היא לא.
אז הגענו לבית חב"ד, ובן רגע הפכנו אני והן לאמהות שלנו. בשפה, בגיל – חזרנו למציאות. למה שאנחנו באמת.
שרנו שירי שבת מבית סבא, יש לציין שממש הפכנו לנעים זמירות, צחקנו ואמרנו שאם סבא היה שומע הוא היה גאה בנו, והרגשנו שבלי שרצינו הפכנו לרותי ושולה, האמהות שלנו. כל הזוהר של סקס והעיר הגדולה נעלם, ות'אמת, זה היה הכי כיף ואמיתי שיכול להיות. כי לא יעזור כמה ננסה להיות טינאייג'ריות, כמה נשתה לנו זנגריות בבר אפלולי, איזו שמלה צמודה נלבש וכמה אנחנו נראות טוב – בסופו של יום אנחנו יכולות להסתובב כמה שנרצה, אבל מה שנשאר זו מראה של המשפחה והאמהות שלנו, פלוס מינוס.
שלא תתלהבי, אמא, אה?
