אני יושבת במטוס, בחזרה מחופשה של שישה ימים, ומהרהרת ביני לבין עצמי שאני אמא יותר מ-18 שנה, אבל בחופשה הזאת לא התגעגעתי לכלום. גם לא לילדים שלי. מה זה אומר עלי?
רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בראשון לציון?
הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באייפון
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה ראשון לציון כאן והיו הראשונים לדעת
שישה ימים של חופש שבהם התנתקתי מהכל, אפילו חבילת גלישה לסלולרי לא עשיתי (למעט Wi-Fi במלון, שם הייתי מחוברת ממש מעט). לא רציתי לשמוע ולראות שום דבר שקשור למציאות היומיומית. התנתקות מוחלטת. השארתי למתבגרים אוכל במקרר ודמי כיס ואת סבתא וסבא למקרה שיש בעיה – וזהו. לא עניין אותי לדעת אפילו מה עם הכלב האהוב שלי.
רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בראשון לציון?
הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באייפון
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה ראשון לציון כאן והיו הראשונים לדעת
החופשה היתה מושלמת. כמה ימים בתל אביב, ומשם ישר לשדה התעופה ליעד בחו"ל. אני מתקשה לתאר במילים כמה החופש הזה היה כמו אוויר לנשימה, וכמה שלא – לא התגעגעתי.
אני יודעת שיהיו כאלה שירימו גבה, שיגידו שאני אמא פח, אבל לכל אלה שאומרים את זה בקול רם – מה אתם חושבים באמת בלב? האם המשפט של "כמה טוב לנדוד, אך טוב יותר לחזור" הוא באמת רלוונטי, או שאנחנו אומרים אותו כדי להרגיש נורמליים בסביבה שלנו? אולי זה בעצם מה שאנחנו צריכים לומר כי זאת הנורמה החברתית?
מצד שני – מה לי ולנורמות חברתיות? אני לא מתכוונת לשקר לעצמי, ואם נהיה כנים – אני מאמינה שלא מעט אנשים בתוך תוכם יגידו: "היא צודקת".
רוצים להישאר מעודכנים?
טיילתי בחו"ל, מסאז' מפנק, ברים קטנים, אוכל טוב, מסיבות, חברה טובה ובעיקר הרבה-הרבה שקט. לקום מתי שאני רוצה, בלי מרתון, בלי לשמוע את המילה "אמא" שישה ימים, בלי להקפיץ אף ילד לשום מקום, בלי לרוץ מהקניות ישר לכיריים כדי לבשל ארוחת צהריים, בלי לנקות את הבית ולהדיח את הכלים. הכביסה לא חיכתה לי וגם לא הקיפול שאחריה. כל קולות הרקע שתמיד נמצאים ליד האוזן נעלמו.
פתאום אני במרכז. אני. כמה זמן לא הייתי איתי לבד, מטיילת ועושה שופינג בלי שיחות מהעבודה, בלי איזה ברייק בבית שמחייב אותי לחזור, בלי טלפונים מבית הספר של הילדים. רק אני.
וכמה ההרגשה הזאת ממכרת, ההרגשה של לא לבטל את עצמי, דבר שכולנו עושים עשרות פעמים ביום כי זה תמיד קיים בסדר העדיפויות, ואם נרצה או לא, ברגע שהפכנו להורים לעולם לא נהיה במקום הראשון. וזה מעייף, כל כך מעייף לפעמים, להיות בלופ הזה.
אז לא, אני לא מתנצלת, כי חוץ מכל העולם ואשתו יש גם אותי כאן, שדואגת, שמנקה, שעובדת, שמפרנסת ושמטפלת בילדים שלי לבד 24/7.
כשהגעתי הביתה באחת וחצי בלילה, הבן המתבגר ירד לעזור לי עם המזוודות יחד עם קסם, הכלב הלא מקסים שלי שלא מבדיל בין בית למחוץ לבית ובשניהם עושה את צרכיו.
למעשה, הם שני הזכרים היחידים שסובלים אותי כבר שנים. חיבקתי אותם, וברגע חזר לי החיוך והאהבה נשפכה החוצה, אבל זה לקח בדיוק רגע. כי אז עלינו הביתה, וכשפתחתי את הדלת, הבנתי כמה טוב שאני בעוד שבועיים במדריד. לא מתנצלת.
רוצים לקבל את כל הדיווחים וכל החדשות בזמן אמת?
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה ראשון לציון כאן והיו הראשונים לדעת
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
מתגעגעת עליהם כבר אחרי שעתיים אם הם לא לידי בלילה אני כבר מתחילה להכנס לבאסה
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
סוף סוף אמא אמיתית !!!
מיכל
אולי שישה ימים לא הספיק לה כנראה עוד שבוע שבועים ביא היתה מתגעגעת
עודד
מדהים! כל מילה בסלע. שכחנו מה זה להיות אבא ואמא. לא, זה לא כספומט של כסף/רגש/אהבה/תמיכה/שיעורי בית. זה להעמיד את הילד על הרגלים. וכן, לפעמים – אבא ואמא צריכים 'לעשות לילדים אבא ואמא'. שאפו בתי. תודה!