סבתא, מה עושים עם געגוע שלא נגמר?

בתי לוין לא מפסיקה לחשוב ולהתגעגע לסבתא בתיה שאיבדה לפני 12 שנה

פורסם בתאריך: 14.6.19 09:37

חלמתי עליה בלילה. ביקשתי לחלום אותה, התגעגעתי לריח המיוחד שלה שמזכיר ארון מצעים נקיים.

ביום שישי האחרון, השבוע של האזכרה שלה, פרשתי את המפה הלבנה על השולחן והרחתי פתאום את הריח שלה על המפה, הריח של סבתא בתיה שלי שנפטרה לפני 12 שנה.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בראשון לציון? 

הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באייפון 


בסיום הארוחה לקחתי את המפה המוכתמת, ניערתי אותה בכיור, שמתי אותה לידי על המיטה, הרחתי אותה ונרדמתי. ידעתי שהיא תבוא לבקר אותי. והיא באה.

היא לבשה לבן בחלום ונראתה מאושרת ובריאה. הסתכלנו זו על זו ובלי מילים היא נתנה לי כוח. סבתא אף פעם לא מדברת איתי בחלומות, רק מחייכת, אולי כי למתים שפה משלהם, שפת העיניים והחיוכים, והיא הלכה ואני התעוררתי עם דמעות על הלחיים, כי זה לא עזר שחיפשתי אותה עוד, שניסיתי להירדם שוב רק כדי לראות, לפגוש אותה בארץ החלומות לרגע. היא באה להגיד שלום ומזל טוב ליום ההולדת וחזרה לעולמות העליונים, בממלכת המלאכים המתים.

לאחרונה אני נפגשת עם מתים וכותבת עליהם ומבינה כמה המוח, הראש האנושי, לא באמת יכול לקבל את המוות, כמה קשה הידיעה של האינסופיות הזו.

השבוע התקבצנו כל המשפחה לאזכרה. 12 שנים עברו, ולפעמים נדמה שרק לפני רגע היא עוד היתה כאן. אני נזכרת בלוויה ובשבעה של סבתא, בארון הבגדים שלה שהייתי פותחת ומריחה פעם ביום במשך כמעט שנה ומתגעגעת, לשיחות איתה ובמיוחד לריח של הבושם שעדיין נמכר בסופר-פארם אבל אף פעם לא מריח אותו הדבר.

חוויתי סבתא מדהימה, בילדות ובמיוחד בנעורים. הייתי בורחת מהבית ומגיעה אליה ליום-יומיים והיא אף פעם לא שפטה אותי, רק בישלה לי את האוכל הטעים שאהבתי, שיחקה איתי קלפים והקשיבה לכל החפירות של ילדה מתבגרת שלא סותמת את הפה. היינו דומות באופי, רק שהפרידו בינינו שני דורות, ואולי הפכתי להיות דומה לה כי קיבלתי את שמה.

מה עושים עם הגעגוע הזה, שתוקף ככה פתאום בלי אזהרה, געגוע למישהו שכבר לא נמצא כאן איתנו? כל שיר, כל תמונה, כל מאכל ומקום מחזירים ברגע את הזיכרונות ואת הכאב.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

חשבתי היום, האם היא גאה בי שם למעלה? הרי כל כך השתניתי כאן ב-12 השנים האלה שנראות לפעמים כמו מסע ללא סוף. תהיתי מה היא חושבת על הילדים שלי, שהיו אז כל כך קטנים, והיום הם עוד רגע עוזבים את הבית. וסבא, מה היא חושבת על סבא, שלאחרונה הזדקן כל כך ולא מפסיק לדבר עליה ולבכות – האם היא האמינה שיצליח לשרוד כל כך הרבה שנים בלעדיה?

"סבתא", אני רוצה לשאול אותה, "האם הגעגוע אלייך ייפסק פעם? כי הזיכרונות לאט-לאט קהו, אבל הגעגוע, הוא אינו פוסק".

סבתא אף פעם לא עונה לי, היא רק מחייכת בעיניים החומות-דבש שלה, עם החיוך המלאכי, ואני יודעת שהיא נתנה לי כוח עד לאזכרה של השנה הבאה, או עד לחלום הבא.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"השקמה ראשון לציון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר