סיפור חוקר
סיפור חוקר

סיפור חוקר: האמת שלא נאמרה

משה ירד לזרוק את האשפה, ומאז, נעלם. מזל חיפשה בכל מקום אפשרי, המשטרה הייתה בתמונה וכמו תמיד, ידוענים התגייסו. גלויה מסתורית הביאה אותי לחפש אותו במקסיקו סיטי. אחרי חמישה ימים וייאוש מוחלט ארזתי בדרך הביתה. בפתח המלון עצרה מכונית פאר ואז – נפתרה התעלומה

פורסם בתאריך: 24.5.17 11:31

הערכתי את גילה כאמצע שנות ה-60, ולא טעיתי.  מזל, אישה נאה. ניכר על פי הקמטים בפניה – שהשנים שעברה לא היו קלות. סיפורה היה קשה מנשוא. בסיפורה, חזרה לשנת 1975, עת הייתה צעירה נאה. את בעלה משה הכירה בפלמ"ח. נולדו להם שני ילדים. יואב ושלומית. כשיואב נפל במלחמת יום הכיפורים, משה נשבר, עזב את בית הדפוס בו עבד ונשאר בבית בדיכאון עמוק. את ימיו העביר בצפייה בטלוויזיה, בצילומים של יואב ובשתיית אלכוהול שרק בעזרת מזל – נגמל ממנו. הימים היו קשים, וגם מזל שקעה בדיכאון.

ביום 28.10.75 ב-19:10, ביקשה מבעלה שירוקן את פח האשפה. הוא לקח את שקית הזבל, וירד למטה. עברה שעה, עברו שעתיים והוא לא חזר. חצות, ומשה לא חזר. מזל חיפשה, אך משה נעלם. המשטרה חקרה, בעיתונים הופיעה תמונתו, אך לא היו סימנים ממנו. עבר שבוע, חודשים, שנתיים, שנים – בלי משה ובלי קצה חוט אליו.

מזל לא ידעה מנוח. רבים נרתמו לעזרתה, גם ידוענים למיניהם. כמו כולם, חשבה שהוא התאבד וגופתו נעלמה. הבת גדלה והגיעה לגיל גיוס. מזל שהותרה מעגינותה על ידי הרב הראשי לישראל לא נישאה, אבל המומחים יעצו לה להניח למשה. עד אותו יום בו נתקבלה הגלויה שממועמת לשלומית, ונכתבו בה שתי מילים: "גיוס נעים". על החתום, אבא.

המשטרה ישראל נכנסה לתמונה: סימן חיים מאדם שנעדר 13 שנים. החקירה ארוכה, ללא תוצאות. גילו רק שהגלויה נשלחה ממקסיקו סיטי.

מזל חיה באי שקט. משה חי, אבל למה נעלם בלי סימן? למה פנה דווקא עכשיו? השאלות ניקרו בראשה ללא תשובות. גם אצל שלומית. מאז, אחת לשנה ביום ההולדת של שלומית הגיעה גלויה ממקסיקו. "יום הולדת שמח, אבא".

עכשיו, 24 שנים מיום שנעלם, החליטה מזל שהיא חייבת לדעת מה קרה לו. שלומית שנישאה והולידה שני בנים, ויתרה אבל מזל, לא. "סע למקסיקו. אל תחזור בלי פרטים עליו", אמרה לי חד משמעית. פרשתי את תוכנית העבודה שלי ושכר טרחתי, היא הסכימה מיד: "צא לשלום והבא בשורות טובות".

אספתי מידע מהגורמים שטיפלו בעניין, צילמתי את תיקו במשטרת ישראל ויצאתי למקסיקו סיטי. בשדה התעופה המתין לי אלפרדו, נציג איגוד החקירות המקומי ששמע והבטיח עזרה מיידית. "תכין עצמך לשלמונים רבים, כך מקבלים מידע בארצנו", אמר.

למחרת, אספתי אותו ממשרדו. חוקרים פרטיים במקסיקו יכולים להשיג לך כל דבר. לא ייאמן עד כמה השוחד משחק שם, הכל ניקנה בכסף. אלפרדו גבה מארנקי שטרות בלי סוף ובאותו ערב הבנתי: אם זה יימשך כך, אשאר בסוף בלי משה ובלי כספה של מזל. בזבזתי 700 דולר, ועדיין לא קיבלתי מידע. נותרו לי שישה ימים במקסיקו. אם המצב לא ישתנה, אני עלול לחזור בלי ממצאים ובלי משה.

"הוא אבי ילדיי!"

ביקשתי מאלפרדו שיתחיל לחסוך לי עלויות. ביום הרביעי אמרתי לו שאסייר להכרת העיר, והוא יחזור לעיסוקיו. הגעתי לקונסוליה להיפגש עם תמר שעובדת בשגרירות 20 שנה, והכירה את המקרה. לדבריה, גורמים רבים טיפלו בעבר בעניין, ללא הועיל. "מקסיקו גדולה ורבים מוצאים בה מקלט. פה אפשר לקנות בכסף, זהות חדשה בכל בוקר. חבל לך על המאמץ". התקשרתי למזל ועידכנתי אותה. ניסיתי להיות אופטימי, אבל ידעתי שייתכן שהעניין חסר סיכוי.

למחרת המשכתי עם אלפרדו בחיפושים. סרקנו בתי כנסת יהודיים, מחפשים אחר ישראלי שהגיע לכאן לפני כ-25 שנה. אף אחד לא ידע דבר. ביום הלפני אחרון נפגשתי עם מפקד משטרה בכיר לשעבר במקסיקו. שלמתי לו 500 דולר האחרונים שהיו לי לצורך זה. הוא ביקש שנשוב בערב. השארנו את מעטפת הכסף, ונפרדנו. בערב, אמר הבכיר: "האיש שלך לא במקסיקו. הוא עזב לפני שנים לדרום אפריקה. זה מה שאני יודע. בעבור מידע נוסף, אצטרך לשלם לחבריי".

בפעם הראשונה קיבלתי אישור שמשה הגיע למקסיקו, אבל עזב. למחרת, ארזתי את המזוודה לקראת חזרה לארץ. בפתח המלון נעצרה לימוזינה מפוארת. תמר מהשגרירות ישבה שם, לצידה גבר בשנות ה-60 לחייו. היא הזמינה אותי לנסוע איתם לשדה התעופה. "תכיר, חוזה אנטואן. משה לשעבר…".  הייתי בהלם.

האיש לחץ את ידי וחייך. "שמעתי שאתה מחפש אותי". "איפה אתה? איפה היית?", שאלתי. "עד שדה התעופה יהיו לך כל התשובות", הבטיח.

והוא סיפר: "זו הייתה תקופה קשה, מלחמת יום הכיפורים. קיבלנו הודעה על מותו של בני יואב, והתמוטטתי. יואב היה כל עולמי. עזבתי את בית הדפוס בו עבדתי והתמכרתי לאלכוהול. בעזרת מזל יצאתי מזה, אבל הדיכאון לא עזב. הימים עברו כלילות. כל עולמי חרב עליי. חשבתי לשלוח יד בנפשי, אבל אהבתי לשלומית לא נתנה לי לעשות זאת. הימים והחודשים חלפו, מזל חזרה לשגרת חייה ולעבודתה, אבל אני לא הצלחתי להתרומם. ואז גיליתי שהיא מנהלת רומן עם אחד השכנים, גבר בן גילי שהיה בין מנחמינו כשיואב נפל. במקרה מצאתי בתיק שלה תמונות שמעידות שיש ביניהם קשר אינטימי. הרגשתי חרב על צווארי. הראש אמר לתלות את עצמי. הלב רצה לראות את שלומית גדלה והרי עם יואב – לא זכיתי. אז החלטתי לברוח. חבר ערבי דאג לתעודת זהות מזויפת, טסתי לצרפת ומשם, למקסיקו". "ואיך הסתדרת פה? איך זה שלא מצאו אותך כאן?", התפלאתי. "הכרתי פה את תמר, גרושה צעירה. התחתנו ונולדו לנו שלושה ילדים. כולם חיפשו אותי דרך הקונסוליה, והיא עצרה אותם ושמרה על הפרטיות – שלי ושלה".

"תבין", אמר משה, "בניתי פה חיים חדשים, שעשיתי טוב לעצמי ולמזל. לא יכולתי לשאת את העובדה שרעייתי בגדה בי במשבר כל כך קשה. ביקרתי בישראל שלוש פעמים מאז. פעם אחת ביום ששלומית התגייסה, פעם כשנישאה ופעם אחרונה בברית המילה של בנה. בכל הפעמים דאגתי להיות נסתר", דמעות חנקו את גרונו. "האמן לי שרציתי מאוד לחבק אותה אל ליבי, אבל לא ידעתי אם טוב אעשה, לכן החלטתי רק להביט מהצד".

"עכשיו הקלפים בידיך", אמר. "אתה רוצה לספר להן – ספר. תחליט מה שתחליט, רק תשתדל שזה יהיה קודם לשלומית ואחר כך, למזל וליתר".

הוא נתן לי מעטפה. "תפתח רק בטיסה", ביקש. נפרדתי ממנו בלחיצת יד וחיבקתי את תמר. "אני מצטערת" אמרה, "הוא אבי ילדיי, תבין אותי ותסלח לי".

בטיסה, פתחתי את המעטפה. היו בה תמונות שלי מכל פגישותיי במקסיקו עם האנשים שנעזרתי בהם. כן, הוא עקב אחריי, מתוחכם. היו שם גם 200 דולר בשטרות של 100, "עבור הוצאות", נכתב.

למחרת נפגשנו במשרדי. את שאמרתי למזל – אשאיר לעצמי. איתכם – הסליחה!

 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"השקמה ראשון לציון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר