קמתי היום מוקדם מהרגיל אפילו לפני שהתעוררתי. יכול להיות שזה בגלל הריח של הגשם למרות שלא ירד בלילה ויכול להיות שזה בגלל שהסתיו חלף כמו עלעליו ודחק לו את דצמבר ישר לפרצופי, עמוק לתוך נפשי מעוררת היצרים – כזה אני, רגשן ונוסטלגי, דביק וצמא לתשומת לב.
ומה תירוץ מכובד יותר מהיום שבו נולדת, רק שקר כלשהו שנים אחר כך, כדי לסחוט ים של פרצופים מוכרים ישר לתוך הלחי שלי, תוך חיבוק חצי-שיכור על מצע של מסע טכנו קסום, בלי שעה, זמן, מין או גזע.
אז נכון שלא הספקתי להתלבש למשרד ונכון שגם ה"סטורי" שלי לא מדויק, אבל עדיף להיות חשוף, עירום, פגיע, טועה, לא מושלם, עם הפלאש על הצד הלא טוב של הפנים, מזייף ומלא באמת, מאשר לא להיות – לחכות, לבזבז עוד פיסת זמן שהיא נצח במובנים של רגש ובכלל אם רוצים להתפלסף כזה.
אבל בואו רגע, על מה אנחנו מדברים? על פאקינג יום בפיג'מה, הרי זו התחלה והתחלה היא הכי מרגשת, וזה 36, זה הגיל הכי מרגש שהיה לי. אז לא הספקתי לשים מכופתרת ולחייך להיא בקריצה בכניסה למשרד, נו זאתי שיושבת כל יום עם הרבע הפוך כזה הפוכה – גם היא לא מספיקה לפעמים. מותר לי היום לפספס מדרגה וליפול, מותר לי סתם לשאול, מותר לי הכל.
רוצים להישאר מעודכנים?
תחילתה של מהפכה תתרחש בסוף השבוע בעיר שצמאה ל"דאנס פלור" יותר מתמיד, לחסוך מוניות, להיות דובים, להילחם במחילות, להתכנס, להיחשף, להתחבא, להוציא שדים לטיולים, לקדש מוזיקה שבנויה מצלילים צלילים שהם מטריקס של הרגש.
זה כבר הרבה יותר מאמונה, זה חזק ממני – ליצור, לחפש עוד תירוץ לאהבה, כמו נר שלישי, זה שמזכיר לי את הסיפור על אבא שלי שבא עם חנוכיה לחדר לידה. רגע אחד גדול, מגביה נפש, מרומם, כמו שיהיה היום, כשנילחם בדוב, בלי לדעת מה תהיה התוצאה.
ואני, אחרי שמצאתי את התירוץ, מותר לי סתם לאהוב, בפיג'מה. אז תבואו ל-Numinum, ברשבסקי, החל מ-21:00 ועד שנרצה.
