זה סיפורה של תושבת ראשון לציון בת 41, שיותר מפעם אחת נאלצה להתמודד עם מציאות קשה של אלימות בבית. היא גרושה פעמיים מגברים אלימים, אמא לבת אשר הקשר עימה נותק לתקופה, היא שהתה תקופה במקלט לנשים מוכות לאחר שבעלה השני איים על חייה, ובעזרת הרבה כוח רצון ואנשים טובים שעזרו לה לאורך הדרך גם במקום עבודתה בעיריית ראשון לציון, היא הצליחה לחזור לחייה ואף להגשים חלום.
"מגיל שלוש גדלתי בפנימיות. אחרי הצבא, בשנת הכרתי בחור מבוגר ממני בעשר שנים. חיפשתי דמות אבהית שתמלא את החסך, התחתנתי איתו לפני 20 שנה ומיד נכנסתי להיריון", היא מספרת ומוסיפה שדי מהר אחרי שהתחתנה איתו היא הבינה שעשתה טעות איומה ושהיא חיה עם גבר אלים. "בעלי לא עבד והיה אלים מאוד כשהילדה נולדה", היא ממשיכה, "הבנתי שזה לא זה, שאי אפשר להמשיך ככה ואני חייבת לעשות צעד. בעידוד המשטרה והרווחה עזבתי את הבית, ברחתי ושכרתי דירה. בעלי נשפט על אלימות וקיבל עבודות שירות וקנס. במשך השנים קיבלתי צווי הגנה זמניים עד שקיבלתי צו קבוע לכל החיים שזה דבר נדיר ביותר".
הליך הגירושין של ל' מבעלה המכה היה ארוך ומייגע וגרם למצבה הבריאותי להתדרדר מאוד. "במשך שבע שנים הוא הותיר אותי עגונה. הליך הגירושין המסורבל והמסועף גרם לי לשני אירועים מוחיים ודום לב, ובסופו של דבר בית הדין ראה והבין זאת והם נתנו לו כסף מקרן עגונות כדי שיניח לי לנפשי וייתן לי גט. זו הייתה התאכזרות, הוא לקח לי את השנים הכי יפות שלי", היא ממשיכה.
היא התגרשה רשמית בשנת 2007 והכירה את בעלה השני בשנת 2010. "הוא היה דתי ומכיוון שאני רציתי לחזור בתשובה זה התאים לי. הוא חיזר אחרי, שלח לי מתנות ושוקולדים, והמשפחה שלו עטפה אותי באהבה. זה עיוור אותי וגרם לי לא לבדוק אפילו עם מי אני הולכת להתחתן", היא מספרת.
מהר מאוד הסתבר לה שגם הבעל השני אלים מאוד. "הוא הפסיק לי את לימודי התואר, הוא היה מלווה אותי לכל מקום, לקוסמטיקאית, לטיפולי פנים. אם הייתי רוצה לקנות קרם לשיער, הוא היה קונה לי ארגז רק כדי שלא אצא מהמשרד בלעדיו. הוא נעל אותי בבית ואמר לי שהולכים לבדיקות כדי לראות שאני יכולה להביא ילדים. הוא לקח אותי לבדיקות דם בכוח ואני אמרתי לאחות שתיקח כמה דם שהיא רוצה כי הוא מפחד מזריקות". כחלק מהשליטה והאלימות שלו, הוא הפסיק את לימודי התואר הראשון שלה ועצר אותה מלהתקדם ומלהתפתח. הוא היה אובססיבי כלפיה באופן שלא איפשר לה לחיות.
רוצים להישאר מעודכנים?
ל' מספרת שהיא בכלל לא חשבה ללכת למקלט לנשים מוכות עד כשהגרוש שלה איים לרצוח אותה לטענתה, ורק ואז השתכנעה בזכות כמה שיחות עם חוקרת המשטרה בטלפון, להגיש תלונה במשטרה. "בלי תלונה אי אפשר לעצור אותם ואי אפשר לעשות להם כלום". במקביל היא פנתה למרכז לאלימות במשפחה בראשון לציון וקיבלה מטעם המשטרה הפנייה מידית מקלט לנשים מוכות 'בירושלים.
"במקלט לנשים מוכות עברתי תהליך והבנתי שגברים אלימים קודם כל שולחים מתנות ורק אחרי זה מגיעה המכה, מצד אחד הם נותנים ליטוף ומצד שני סטירה. כך הבנתי מה פשר כל זרי הפרחים והשוקולדים שהיה שולח לי כשחיזר אחרי. בשלב מאוחר יותר הסתבר לי שהוא הונה אותי ושיקר לי והייתי ללא ידיעתי אשתו העשירית. אני שרק רציתי להקים בית, ולחזור בתשובה, נפלתי עוד פעם קורבן לאדם אלים". בהמשך נפגשה ל' עם חלק מנשותיו הקודמות, "אחת הנשים אמרה לי שהוא סגר אותה בקומה שנייה ובסוף היא קפצה מהחלון אחרי יומיים בבית. שמעתי שהוא היה מפוצץ את הנשים האלו. אני עוד הייתי בסדר".
ביוני 1998, עוד במהלך נישואיה הראשונים, התחילה ל' לעבוד בעיריית ראשון לציון, ומאז 20 שנה שהיא עובדת עירייה. ל' מספרת כי קולגות בעיריית ראשון לציון ועד העובדים בראשות רוני כהן עזרו לה ושעיריית ראשון לציון שמרה לה את המשרה עד שיצאה מהמקלט לאחר מספר חודשים.
בסופו של דבר ל' קיבלה גט כשהגרוש כבר היה עם מישהי אחרת ורצה להתחתן איתה. עם מתן הגט, בשנת 2013, ל' החלה להשתקם, יצאה ממעגל האלימות והמתינה לכניסה לדירת מעבר לנשים יוצאות מקלט. על מנת לזרז את חזרתה לראשון לציון מירושלים נעזרה בראש העיר – "ראש העיר עזר לי, הדלת שלו הייתה פתוחה בפניי. פניתי אליו גם כאישה מוכה וגם כעובדת עירייה ואמרתי שפה גדלתי ואין לי ממי לבקש עזרה. ביקשתי ממנו שיחזיר אותי לעבודה ולשגרה בראשון לציון ושיש דירה לנשים מוכות ששייכת לרווחה שאני רוצה לגור בה. הוא עזר לי ודאג שאכנס לסדרה של שיחות ב"מרכז לאלימות במשפחה" מטעם העירייה, כתנאי לכניסה לדירה. שם לימדו אותי איך להתמודד, איך להמשיך ולהתרומם מעלה. נשים מוכות לא תמיד מצליחות לקום על הרגליים, לא מצליחות לתקשר בשיחות ולבוא לסדנאות, אבל לי היה חשוב לבוא לסדנאות, לשמוע, ללמוד, להתעצם".
ל' מספרת שיצאה מהתקופה הזאת עם תובנות רבות, מחוזקת מהמפגשים והשיחות, והחליטה לחזור ללמוד ולסיים את התואר הראשון. במהלך התקופה הזו השלימה עם הבת שלה וחזרה להיות איתה בקשר טוב. "היו לי שליחים טובים, שעזרו אותי ואהבו אותי ואמרו לי שאני מסוגלת. הייתה עובדת סוציאלית בבריאות הנפש שמאוד עזרה לי, דורית בראון. שאלתי אותה למה נפלתי קורבן פעם שנייה, למה נפלתי פעמיים גברים אלימים. היא שיקפה והסבירה לי שאישה מוכה חיה בהכחשה. היא חושבת שכל מה שקורה לה מגיע לה, אומרת אמן למה שהבעל אמר רק כדי לא לריב".
כשל' נשאלת מה היא יכולה להגיד לנשים במצב שלה היא עונה: "לא לפחד מהפחד. זה טיפ חשוב – אם בא מולך מישהו בכוחניות, אפילו במטרה להרביץ לך, אל תרכיני ראש. תעמדי מולו ואל תראי לו פחד. היה רגעים מולו שהייתי דופקת על הדלת כדי שהשכנים ישמעו ושהוא יפתח לי את הדלת. הבנתי את זה במהלך הטיפול, שכשלא מראים פחד ומדברים באותה שפה, אז האדם שממול נרתע, אני גורמת לו בכך להירתע". ל' מספרת שבאיזשהו שלב היא עצמה הרגישה שהפכה לאלימה, "אישה שחיה בצל האלימות הופכת להיות אלימה בלי שהיא תרצה. כך הבנתי שאני במצוקה מאוד גדולה שהובילה אותי למקלט, כי אני כבר איבדתי צלם אנוש. כשהייתי עומדת מולו והייתי מרימה את היד טיפה וקצת עושה תנועות גוף ובשפה שלו הוא פשוט היה נסוג לאחור, הוא היה נרתע. באיזשהו שלב הוא היה אומר ש"האישה הזאת עשתה לי בית ספר". כולן פחדו ממנו אחת אחת, כולן אמרו שהוא היה אלים באופן מטורף, לכולן הוא הרביץ בגוף. אצלי זה היה יותר מילולית, כלכלית ונפשית".
כעת, אחרי שברחה מהאלימות וסיימה את התואר באוניברסיטת אריאל היא אומרת: "עכשיו אני מרגישה חופשיה, אף אחד לא אוסר עלי ללמוד, אף אחד לא אוסר אותי בבית, אף אחד לא אומר לי שהוא יתאבד אם אעשה משהו. בגלל זה קמתי על הרגליים וסיימתי את התואר כדי להוכיח לעצמי שגם אם לא היה לי בגרויות וגדלתי בפנימיות עם תנאים סוציו אקונומים קשים כן הצלחתי".
