בעלה של הבת דודה הבת דודה (הלנה) שיר, אבא שלה,(משה) אמא שלה ( מלכי) ודודה שלה (רותי)
בעלה של הבת דודה הבת דודה (הלנה) שיר, אבא שלה,(משה) אמא שלה ( מלכי) ודודה שלה (רותי)

בעקבות הלב: יומן המסע של הילדה שיצאה לחפש את הוריה

"אל תפחדו לגלות את מי שאתם": יומן המסע המטלטל והמרגש של שיר בעלטה שיצאה לאתר את משפחתה הביולוגית ברוסיה

פורסם בתאריך: 21.6.19 09:10

במשך כל ילדותה חיה שיר בעלטה, מאושרת עם משפחתה המאמצת אך יודעת שיש סודות בעברה שיום אחד יהיה עליה להחליט אם לגלות או לא. "לכל הילדים המאומצים בארץ ובעולם – אל תפחדו לגלות את מי שאתם, אל תפחדו לגלות את השורשים שלכם. זה מי שאתם וזה לא ייעלם", היא כותבת ביומן המסע המרגש שאליו יצאה לאיתור משפחתה הביולוגית. "השקמה ראשון לציון" מביא אותו במלואו:


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בראשון לציון? 

הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באייפון 


המסע הזה תוכנן במשך שלוש שנים. שלוש שנים שחלפו מאז שפתחתי את התיק ועד שבאמת הצלחתי לטוס. היו המון קשיים בדרך, אבל בסוף זה קרה.  

לקראת הטיסה יצרנו קשר עם גילה, מדריכה שגרה בסנט פטרסבורג שדודה שלי עברה איתה לפני כמה שנים טיול מודרך. מתוך ההיכרות ביניהן התברר לנו שגילה עובדת בעמותה שעוזרת לילדים מאומצים לפתוח את תיק האימוץ המקורי שנמצא בעיר, ואף מסייעת להיפגש עם המשפחה הביולוגית. גילה הבטיחה שלא תיקח לנו כסף על הפגישות עם אחי ועם בת הדודה, רק על הסיורים עצמם, ואנחנו התרגשנו. לא ציפינו לנתינה כל כך עצומה מצדה של מישהי שלא ממש הכרנו.

ב-20 במאי הגיע היום הגדול. יחד עם הורי ודודתי, אחותה של אמי, נפגשנו בשדה התעופה בארץ, נרגשים ולחוצים מהבאות, ונחתנו בעיר הולדתי סנט פטרסבורג. את פנינו קידם דני הנהג, שבהמשך ילווה אותנו במשך רוב המסע, אשר לקח אותנו למלון במרכז העיר. שמנו את הדברים, התמקמנו, נחנו והלכנו לטייל קצת בעיר.

דני המליץ לנו על מסעדה בסגנון ישראלי בשם "בקיצר", ולשם פנינו. במסעדה שררה אווירה של בית עם אוכל ישראלי ושירים בעברית. אפילו כתוביות על הקיר בעברית היו שם.

כך עבר עלינו היום הראשון במקום שבו נולדתי, ותהיתי מה צופנים לי הימים הקרובים.

יום שלישי, 21 במאי

מחכה למיכאל

הבוקר הראשון ברוסיה הרגיש כאילו אני פה כבר שבוע. קמנו בשמונה, התארגנו וירדנו לאכול ארוחת בוקר טובה במיוחד. התכנון להיום הוא ללכת לבית המשפט כדי להגיש בקשה לפתוח את תיק האימוץ, ואחר כך, ב-12, להיפגש במלון עם אחי הביולוגי מיכאל. אבא שלי דיבר עוד קודם עם המלון וביקש שאם מגיע בחור בשם מיכאל, שיתקשרו אלינו, או לנייד או לחדר. 

בסיומה של ארוחת הבוקר לקח אותנו דני הנהג לבית המשפט, שם פגשנו את ולדימיר ש-20 שנה קודם סייע להורי בתהליך האימוץ איתי. הם הכניסו אותנו לחדר עם שתי פקידות שהחליפו דברים עם ולדימיר. אני עמדתי בצד והסתכלתי, לבד עם מחשבותי. בסוף השיחה ולדימיר התיישב בחוץ לכתוב את מכתב הבקשה לפתיחת התיק, ולאחר מכן שוחח עם כמה אנשים שהכיר כדי שיזרזו את התהליך ואלה הבטיחו לו שלמחרת יתקשרו אלינו כדי לקבוע פגישה.

11 וחצי. חצי שעה לפגישה עם אחי הביולוגי שמעולם לא פגשתי. מעט לפני המועד שקבענו, מיכאל הודיע לנו שלא מסתדר לו להגיע, ושהוא יגיע בשמונה בערב. ללבי התגנב החשש שגם בערב הוא יבריז לנו, אבל העדפתי לקוות שבקרוב אפגוש את אחי.

בינתיים, כדי להעביר את הזמן, נסענו לראות את בית הילדים שבו שהיתי בילדותי המוקדמת. ידענו שהמקום סגור אבל קיוויתי שבכל זאת, יהיה שם איזשהו שומר שייתן לנו להיכנס, ואולם שום נפש חיה לא היתה במקום. בלית ברירה עמדנו מבחוץ וצפינו במקום הענק והירוק שבו היה פעם בית הילדים שלי.

בשבע וחצי בערב, כבר במלון, התקשרתי לגילה וביקשתי ממנה לוודא עם מיכאל שהוא באמת מתכוון להגיע בשמונה. כמה דקות לאחר מכן חזרה אלי גילה: מיכאל לא מתכוון להגיע. הוא במצב לא טוב. הוא שיכור. בהמלצתה של גילה התקשרתי אליו בעצמי. "מגיע?", שאלתי אותו ברוסית, אבל הדברים שמלמל כתשובה היו מבולבלים. הוא נשמע אבוד בתוך עצמו, ולי כאב הלב, גם על עצמי וגם עליו.

ישבתי על מיטתי, והרגשתי אבודה גם אני. ואז פתאום: צלצול טלפון. עשרה לשמונה, אני כבר יודעת שמיכאל לא יגיע, ומהקבלה מתקשרים ומודיעים: "מיכאל הגיע למלון". באותו רגע לא האמנתי שזה באמת קורה. אולי הוא באמת הצליח להתאפס על עצמו והחליט להגיע?

שלחתי את אבא שלי מהר ללובי בעוד אני, אמא שלי ודודתי התארגנו בזריזות וירדנו למטה. במעלית, בדרך למטה, סימסתי לגילה שמיכאל הגיע למלון. כשהגענו ללובי, אבא אמר: "אני מצטער. זה מיכאל אחר שבא לבקר מישהו מהמלון".

פיק ברכיים. באותו רגע הרגשתי שאני חייבת לצאת, לנשום קצת אוויר, להתאפס ולחשוב מה אני הולכת לעשות.

עם מיכאל

יום רביעי, 22 במאי

"אני מקווה שהוא ייקח את עצמו בידיים לשעה"

הבוקר החדש בסנט פטרסבורג המרהיבה עודד מעט את רוחי. אמנם לא יכולנו להתרחק משום שחיכינו לטלפון מבית המשפט עם ההודעה המיוחלת, שניתן לפתוח את תיק האימוץ. אבל תכננו להגיע בצהריים לבית הקברות שבו קבורה אמי הביולוגית. בלבי פנימה קיוויתי שאצליח לשכנע את מיכאל להצטרף אלינו. אולי היום אפגוש אותו סוף סוף.

גילה טוענת שזה לא באמת מעניין אותו ושהוא סתם אומר שכן כדי שנרד ממנו, אבל אני חושבת שזה לא המצב כי אם זה לא היה מעניין אותו הוא לא היה מדבר איתי במשך שנתיים. נכון שזה לא היה ברצף ושהוא היה נעלם לתקופות, אבל הוא גם היה חוזר. אני מקווה שהוא יתאפס ויבין שכדאי לו לנצל את ההזדמנות לפגוש בי, באחותו, בפעם הראשונה. אני מקווה שהוא ייקח את עצמו בידיים לשעה, ואחרי זה שיעשה מה שהוא חושב לנכון.  

נראה איך היום התקדם ולאן פנינו יובילו.

בית הקברות היה מרוחק כשעה נסיעה מהעיר. כשהגענו, לא ידענו היכן נמצא הקבר. דני הנהג התקשר למישהי שקשורה לבית הקברות כדי לברר את מספר החלקה והשורה, והיא מבחינתה התחילה להפגיז בשאלות שלא היתה לנו תשובה להן – אם הממשלה קברה אותה או המשפחה והאם שרפו את הגופה או שהיא בתוך ארון. כל מה שידענו היה באיזו שנה היא נפטרה ואת שם בית הקברות. חצי שעה אחר כך נמצא הקבר.

קניתי 12 פרחים, עשרה ממני ושניים ממיכאל שלצערי לא הגיע. המקום היה עצום ואנחנו רצנו, דני ואני, בין השורות, כמו במרוץ למצוא את הקבר שעמד שם, מחכה לנו בדממה. יחסית למישהי שנפטרה לפני 11 שנה, הקבר נראה די מטופח, טובל בירוק ומוקף בפרחים מפלסטיק. עמדנו סביב הקבר ואבא הקריא כמה מילים. אחרי שסיים, הרגשתי שאני צריכה להישאר קצת לבד ולהגיד לה כמה מילים. מי יודע מתי אגיע לפה שוב.

בהתחלה התקשיתי להוציא את המילים מהפה. הרגשתי מחנק ודמעות הציפו את עייני. חמש דקות עמדתי בדממה מוחלטת, פותחת את פי וסוגרת, עד שבסופו של דבר הצלחתי להתעשת על עצמי והתחלתי לדבר, וגם הקלטתי את הדברים.

מיכאל גר רבע שעה משם, והחלטנו לנסוע אליו. כשהגענו לשכונה שלו ניסינו להתקשר אבל הוא לא ענה. דני ואני הלכנו לכיוון הבניין שבו ידענו שהוא גר, דפקנו על אחד החלונות והשכנה שהציצה ממנו סיפרה שמיכאל גר בצד השני.

הלכנו לצד השני, אבל גם שם לא מצאנו אותו. אשה זקנה ומוזנחת יצאה מאחת הדלתות וסיפרה לנו שמיכאל לא בבית, שהוא שותה המון וחוזר רק בלילות. "חבל עלייך", מלמלה. ביקשתי שתמסור לו שהיינו פה ושאנחנו מחכים לשמוע ממנו שהכל בסדר איתו. אני לא מתכוונת להתייאש כל כך בקלות. יש לנו עוד כמה ימים לנסות.

בדרך חזרה למלון, ולדימיר התקשר ובישר שנקבע לנו תור למחר בשתיים בצהריים כדי לפתוח את התיק.

אין ספק שזה היה יום עמוס רגשית. אני זקוקה למנוחה.

יום חמישי, 23 במאי

"אמא עשתה לך טובה ענקית"

אחרי יומיים חמים, מזג האוויר החליט להתקרר. עטופים במעילים עשינו את דרכנו לבית המשפט, מנסים להכין את עצמנו נפשית ליום נוסף שיהיה כפי הנראה עמוס רגשית לא פחות מקודמו. היום אזכה לפתוח את תיק האימוץ המקורי, ואולי אגלה שם פרטים שלא ידעתי עד כה, שיכולים לשפוך מעט אור על עברי המעורפל, שכל מה שידוע לי עליו זה שיש לי אח שיכור ואם שנפטרה לפני יותר מעשור.

התיק חיכה לי בחדר קטן שבמרכזו מעין אקווריום, שבתוכו יושבים אלה שפותחים את התיק. מעניין כמה אנשים עברו שם לפני ומה הם גילו, הרהרתי, ופתחתי אותו בלב הולם.

חוץ ממסמכים שכבר היו ברשותי העתקים שלהם עוד מהארץ, מה שהכי ריגש אותי היה מכתב בכתב ידה של אמי שבו התברר לי שהיא מסרה אותי לאימוץ בשל בעיה כלכלית קשה. היו שם גם פרטים על אבי הביולוגי – מתברר שהוא היה גיאורגי, ושבאותה תקופה היה נשוי לאמא. עוד גיליתי שלי ולמיכאל אין את אותו האבא, לפחות לפי מה שהיה כתוב בתעודת הלידה.

אחרי בית המשפט התקשרנו למיכאל שוב. הוא ענה ואמר שעכשיו זה בסדר. שעת הנסיעה אליו היתה ארוכה – לא ידענו אם הוא באמת בסדר ואם הוא באמת יפגוש בנו עכשיו. כשהגענו לשכונה  התקשרנו למיכאל והודענו שאנחנו פה. אחרי חמש דקות שנדמו כנצח, פתאום הגיחה לעברנו דמות לבושה במעיל שחור וכובע צבאי. התחלתי להתקרב גם אני והרגשתי שזה הוא. 

ברגע שנפגשנו הוא חיבק אותי. היה לו ריח של אלכוהול, אבל לא היה לי אכפת. רעדתי כולי מרוב התרגשות. לא האמנתי שזה יקרה בסופו של דבר, כי פחדתי ששוב הוא לא יופיע.

כשמיכאל ראה את ההורים שלי הוא נתן להם חיבוק. היינו שנינו בשוק, היה קצת שקט, והוא היה נורא סגור בהתחלה, נורא חששן, ולקח לו זמן להיפתח.

מיכאל נתן לי את תעודת הפטירה של האמא הביולוגית שלנו וסיפר שהיא נפטרה כשהוא היה בן 16, ואילו אבי נפטר 40 יום אחריה. כולם במשפחה מתו אחד אחרי השני, מתברר, כי כולם היו שתיינים. כשהוא היה בן 14, אמי פלטה באוזניו מתוך שכרות שיש לו אחות שנמסרה לאימוץ.  

על הילדות שלו מיכאל לא רצה לדבר, רק גילה שהיתה לא קלה ושרובה היה סביב סמים ואלכוהול. "ההורים היו קשים", סיפר, "בשנים הראשונות הם היו במצב כלכלי טוב, עד שאבא שלך נפל לשתייה ואמא אחריו. בכך שאמא מסרה אותך לאימוץ היא הצילה אותך מחיים לא טובים. אמא עשתה לך טובה ענקית". היה לי קשה לשמוע את זה. היה לי קשה לראות אותו במצב שהוא נמצא.

הראיתי למיכאל תמונה שלי במדים, והוא סיפר שהוא קרא על הצבא של ישראל. אחר כך חלקנו תמונות מילדותי ומילדותו. הוא היה תינוק מקסים ויפה וכאב לי עליו. כשנפרדנו, מיכאל הודה כמה פעמיים להורים שלי שהם לקחו אותי ואימצו אותי, ולמעשה הצילו אותי. 

לא ציפיתי שהפגישה תארך שעתיים, לא ציפיתי שהוא בכלל יגיע. לא ציפיתי שישתף איתנו פעולה. אין ספק שזו סגירת מעגל אחד גדול ויום בלתי נשכח. היום שבו פגשתי את אחי לראשונה.

"מישראל באו לחפש אותי", פלא מיכאל כשהתרחק – משפט שבחיים לא אשכח. בדרך למלון חשבתי, מי יודע אם אפגוש בו שוב.

על הקבר של האם הביולוגית

יום שישי, 24 במאי

"עכשיו יש לו מישהו קרוב שרוצה לעזור לו"

יום המחרת זימן לנו התרגשות חדשה – פגישה עם בת דודתי הלנה ועם בעלה. הלנה חיבקה אותי חיבוק אוהב ולבה פעם במהירות מרוב התרגשות. בשנתיים האחרונות היה בינינו קשר דרך פייסבוק, וכעת נוצר חיבור מיידי מהשנייה הראשונה של פגישתנו.

בבית קפה ליד המלון סיפרה לי הלנה על המשפחה. בילדותה שמעה שמועות על בת דודתה שנמסרה לאימוץ, אך רק כאשר פנו אליה ממשרד החקירות היא הבינה שהסיפור באמת אמיתי ובאמת הייתה תינוקת שנשלחה לאימוץ.

הלנה סיפרה שכל הגברים במשפחה שלנו היו שתיינים ומתו מאלכוהול בהפרש של שנה זה מזה. היא אמרה שהיא ואני היחידות שלא הולכות בדרך הזאת, וטוב שכך. "את מזכירה נורא את סבתא מצד ולרי, אביך", אמרה לי, "קיבלת את תווי הפנים מהאבא ואת האף מהאמא". בנוסף היא אמרה שאני גם מזכירה קצת את מיכאל. 

הלנה סיפרה שיאנה, אמא שלי, היתה מנגנת בפסנתר. באותה תקופה, אחרי שוולרי והיא התגרשו, יאנה הכירה את גאורגי והם התחתנו. מיכאל היה בערך בן חמש, אבל עדיין יאנה שמרה על קשר עם ולרי. 

הלנה הזמינה אותי להתארח אצלם כשאוכל לטוס לבד, ולפני שנפרדנו ביקשתי ממנה להתקשר למיכאל ולבדוק מה שלומו. "אני עוד בשוק מאתמול", ענה לה, "אבל היה סופר נחמד ואני אשמח להיפגש שוב".

"זאת ההזדמנות שלו לצאת מכל הרע שהוא נמצא בו עכשיו", אמרה לנו הלנה, "כי עכשיו יש לו מישהו קרוב שרוצה לעזור לו".

יום ראשון, 26 במאי

"לא ויתרתי על אחי"

בפעם הבאה שנפגשנו, מיכאל לא היה שתוי. הוא סיפר שאמא התחתנה שלוש פעמים, סיימה בהצטיינות תואר ראשון בהנהלת חשבונות, ניגנה בפסנתר וגם עסקה בספורט ושיחקה כדוריד. הוא אמר שכעת הוא מספר לכולם שיש לו אחות ששירתה בצבא הוא נורא מתגאה בזה.

תכף אנחנו ממריאים חזרה, היעד הבא הוא מוסקבה, אבל אני את המסע שלי סיימתי. קיבלתי תשובות, פגשתי קרובי משפחה ואולי הענקתי שביב של תקווה לאחי מיכאל. היה מרגש, היה עצוב, היה מלחיץ, אבל הכי חשוב שעשיתי את זה סוף סוף בשביל עצמי. זה מסע של פעם בחיים, מסע שבו אתה מגלה את השורשים שמהם באת.

לכל הילדים המאומצים בארץ ובעולם – אל תפחדו לגלות את מי שאתם, אל תפחדו לגלות את השורשים שלכם. זה מי שאתם וזה לא ייעלם. במסע הזה גיליתי על עצמי כל כך הרבה דברים שלא ראיתי לפני, כשהתכונה הכי בולטת שהרגשתי זאת הנחישות. לא ויתרתי על אחי. אחרי המסע אני מרגישה שאני יכולה ללכת עם ראש מורם ולהגיד: הצלחתי. זאת ההזדמנות אולי להודות להורים שלי , שהיו איתי לאורך כל המסע המפרך והארוך הזה, ליוו, תמכו, ועשו את כל שביכולתם כדי שזה יצליח.

 

רוצים לקבל את כל הדיווחים וכל החדשות בזמן אמת?

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה ראשון לציון כאן והיו הראשונים לדעת

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"השקמה ראשון לציון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר