"כל יום היו מעמידים יהודים ויורים בהם בקיר המוות הארור"

כמעט כל חייה שתקה טובה גוטשטיין ולא שיתפה איש בזוועות שואה, שעברה כילדה, עד שלפני שש שנים היא החליטה לדבר: "שכולם יידעו שהיתה שואה, היו זוועות, ואני עדות מהלכת לכך"

פורסם בתאריך: 1.5.19 16:47

כנגד כל הסיכויים שרדה טובה גוטשטיין את גטו ורשה – מהביוב שדרכו הובא האוכל אל תוך גדרות הגטו, החיים לצד הפרטיזנים על העצים ביערות ובהמשך החיפוש אחר משפחתה. כיום, בגיל 86 עם שני גידולים בראש, היא קובעת בראיון מיוחד ל"השקמה ראשון לציון": "המוות היה בחיי הרבה פעמים, לעתים הוא מפחיד ולעתים לא, אבל אני כאן כדי לספר את סיפור חיי ושכולם יידעו שהיתה שואה, היו זוועות, ואני עדות מהלכת לכך".

ביום השואה משתתפת טובה גוטשטיין בפרוייקט ייחודי בינלאומי שהחל בראשון לציון, ביוזמת ראש העירייה, רז קינסטליך שגייס את הערים התאומות, ובו הוצגו ניצולי השואה המספרים בקטעי וידאו על זוועות השואה, ומופיעים בשלטי חוצות, כשלצד שמם ודיוקנם, מופיע משפט שמסמל עבורם את המילה ניצחון.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בראשון לציון? 

הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באייפון 


טובה גוטשטיין מתגוררת לבדה בדירתה בראשון לציון. על קירות ביתה תמונות רבות של משפחתה, שלושה ילדים ועשרה נכדים, וביניהן תמונות רבות שלה שצולמו בתקופות שונות. בתמונה שהיא הכי מתגאה בה היא מצולמת מחובקת עם מפקד חיל האוויר הישראלי, האלוף אמיר אשל, אשר טס בשנת 2003 מעל אושוויץ. "החלום שלי היה לפגוש אותו ולנשק את ידיו", היא מספרת, "הוא בעיני מסמל את הניצחון על הנאצים".

כשפרצה המלחמה בשנת 1939 היתה טובה בת שש. אביה נלקח לעבודות כפייה, ומאז אבדו עקבותיו ולא נודע גורלו עד היום – איש אינו יודע אם הוא חי או כיצד מת. אמה, אחותה ואחיה שנולד בתקופת המלחמה חיו איתה בגטו ורשה, ותפקידה כאחות בכורה היה לצאת מביוב הגטו לביוב מחוצה לו ולנסות לקבץ אוכל.

"הייתי ילדת ביובים", היא מספרת, "היינו צריכים לשרוד לא היתה שאלה אם כן או לא. באחת הפעמים שיצאתי להביא אוכל, גטו ורשה הופצץ, וכשחזרתי לא מצאתי אף אחד. הכל היה חורבה. הייתי בת תשע וברחתי ליער בלי אף אדם בעולם, שם הייתי שלוש שנים. חייתי עם הפרטיזנים – הייתי מטפסת על צמרות העצים כדי שהחיילים הגרמנים עם הכלבים לא ימצאו אותי. ימים שלמים התחבאתי בין הפרטיזנים, וכשהם היו חוזרים הם היו מביאים לי משהו לאכול או חתיכות בד כדי שאעשה מהן נעליים".

כשנגמרה המלחמה יצאה טובה לחפש את משפחתה היכן שחשבה שתמצא אותם. "במשפחה של אמא היו ארבעה שגרו בלובלין והתפרנסו מתחנות קמח שהיו בבעלותם", מספרת גוטשטיין, אך כשהגיעה למקום גילתה שבמקום תחנות הקמח ניצב מחנה מיידנק. משם המשיכה טובה לוורשה, ללא כסף ובגדים. לעתים עצרה עגלה עם סוס אם התמזל מזלה, לרוב הלכה ברגל, ומשם התגלגלה לבית יתומים שבו גרה כשנה וחצי. ואז, רגע לפני שהתכוונה לעלות לארץ, פגשה גוטשטיין מכרה שבישרה לה שאמא שלה חיה ושהיא נמצאת במחנה מסוים. היא הגיעה לשם, וביקשה ממפקד המחנה את "מאמא", שזו המילה היחידה שידעה בשפתם.

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

"זה היה רגע שלא אשכח בחיים", מספרת טובה על המפגש המיוחל, "פגשתי את אמא, את אחותי ואת אחי אחרי שלא חשבתי שאמצא את שלושתם בחיים. לאחרונה אני חולמת על המפגש הזה הרבה, והזיכרונות בחלומות מרגישים כמו מציאות".

בהמשך עלתה טובה לארץ עם משפחתה. בגיל 16 כבר התחתנה והקימה משפחה לתפארת – שלושה ילדים ועשרה נכדים. "עד לפני שש שנים לא סיפרתי לאף אחד שהייתי בשואה", היא מגלה, "לא סיפרתי על כיתת היורים שהיתה בוורשה, שכל יום היו מעמידים יהודים ויורים בהם בקיר המוות הארור שם, לא סיפרתי על המתים ברחובות, אבל מרגע שהתחלתי לספר לפני שש שנים אני לא מפסיקה".

כשהיא נשאלת אם היה אלוהים בשואה היא עונה בשלילה. "אני חיכיתי לו והוא לא הגיע", היא מספרת בעיניים דומעות, "הגרמנים יכלו לקבל מגפה, משהו, אבל לא קרה דבר. אלוהים לא התערב שם. את החשבון איתו אני אסגור אחרי 120 שלי".

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"השקמה ראשון לציון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר