30 שנה התגעגעו תושבי שכונת רמת אליהו לטעם האותנטי של "פלאפל שושנה", מאז ששושנה מזרחי ז"ל נפטרה בשנת 1987, בגיל 50, בעקבות בעיה רפואית שקשורה לעובדה כי נולדה עם ריאה אחת, והסיפורים על אותם ימים ממשיכים להיערם. אין אחד בשכונה שלא הכיר את שושנה, שהכינה במו ידיה את עיסת הפלאפל שהפכה לכדורים לוהטים שגרמו לתושבים להשתרך מאחורי תורים ארוכים.
מאז הלכה לעולמה ולימים גם בעלה עובדיה ז"ל, הבן איתן שדווקא שלט ברזי הפלאפל לא חשב להתעסק בתחום. מבחינתו היה כל הנושא זיכרון מתוק, פצע הפתוח שאין טעם לזרות עליו מלח. השנה לאחר מסע שכנועים של עשר שנים מצד ילדיו אורנית (32) וערן (30), נפתח באותו רחוב (זלמן שניאור) בו סבתא שושנה הייתה מוכרת פלאפל עם עגלה ואחר כך בבוטקה, "פלאפל שושנה" שנושא בגאון את תמונתה של האישה ששמה הלך לפניה.
רוצים להישאר מעודכנים?
"כבר מגיל 20 עשרים אני מנסה לשכנע את אבא שנפתח את הפלאפל. כל הזמן היינו שומעים בבית סיפורים על הבוטקה של סבתא. איך אבא וסבא עובדיה ז"ל היה עוזרים לסבתא, ואיך אנשים היו כמעט אוכלים מהידיים שלה. גדלנו על זה. כבר תכננתי לפתוח במקום אחר מחוץ לרמת אליהו וברגע האחרון שאבא הבין שזה מה שהולך להיות הוא תמך בי ואמר שאם 'פלאפל שושנה' ייפתח זה צריך להיות כאן ברמת אליהו", מספר ערן בהתרגשות. ערן שעסק כעשר שנים בהובלות, מודה על הרגע הזה במיוחד לאישתו נטלי, שלמרות החשש הייתה שם מאחוריו למרות שידעה שהוא לא מגיע בעצמו מעולם האוכל. "זה מרגש בכלל לדבר על זה. בכל פעם כשבאים אנשים אני רואה איך מתלהבים ונזכרים במה שהיה. רואים להם את זה בעיניים", אומרת אורנית.
ילדיו של איתן – אורנית וערן כמעט לא זכו להכיר את סבתא, אך אגדת הפלאפל שזורה לה בסיפורי המשפחה. "הדבר האחרון שרציתי היה לחזור אחורה לאותם ריחות ואותם געגועים מילדות. מבחינה נפשית לא ידעתי איך אתמודד עם זה. אבל ראיתי שהבן שלי שהייתה בבעלותו חברת הובלות לא מרגיש במקום שלו והעסקים לאט לאט התחילו לדעוך והרגשתי שאני חייב להיענות לבקשות שלו לפתוח את הפלאפל מחדש. החלטתי להתשחרר מכל מה שדאגתי ממנו. אם לא היו לו אישה וילדים לא יודע אם הייתי עושה את אותו הדבר", מספר איתן בקול חנוק.
צילום: שגיא פלדמן
כיום, חצי שנה אחרי פתיחת הפלאפל ברחוב זלמן שניאור, איתן אומר שההרגשה טובה ואת הגעגועים לאמא שכל כך אהב הוא לוקח למקום של בנייה אישית. והתושבים? בזה אחר זה הם מגיעים, מספרים שזה בדיוק כמו פעם, ומוסיפים לערן שנמצא מדי יום במקום סיפור נוסף שלא הכיר על סבתו. "בכל מנה שאני מגיש יש את התחושה שסבתא צמודה אלינו. אני מקווה שאנחנו מעניקים לה הרבה גאווה", הוא אומר בחיוך.
