הם לרוב לא אטרקטיביים ולא אסתטיים למראה, לפעמים מקומטים ולא ממש מבריקים וחלקים, בדרך כלל הם גם קטנים יותר מבני דודם המפותחים וזמן המדף שלהם לרוב קצר יותר. הם גם חלשלושים ולעתים קרובות פחות נוחים לגידול ורגישים יותר למזיקים, אבל הטעם שלהם מנצח. ירקות מקומיים שהאדמה השאירה בהם חותם, ארציים, עם ריח של "חייב ביס" וטעם "אמיתי". אלה הם ירקות הבלאדי.
לפני הכל חשוב לדעת מה זה בכלל "בלאדי"? בערבית פירושו "כפרי", "עירי", "ארצי" וגם "מקומי", ובהקשר הזה, ירקות בלאדי הם למעשה ירקות מגידול מקומי, ירקות מהאדמה. מרבית הבריות טוענים שמדובר בירקות של פעם, כאלה שלא עברו ריסוס, הינדוס או טכנולוגיה מכל סוג, וטעמם הנפלא נשאר כמו פעם ואין ידמה או ישווה לו.
ועוד אומרים שהם גדלים באופן טבעי, שהם מושקים במי הגשמים בלבד השקיה טבעית, והמגדלים שלהם סומכים על הגשם בעיתו ואחרי העונה הגשומה, הם יוצאים לחלקות האדמה, ללקט בידיים את הפירות והירקות שצמחו בהן. ככה פשוט. אם תנסו אם לגדל אותם בכל מקום אחר, זה לא יעבוד. אין טעם לזרוע באדניות בבית או לשתול בחצר. צריך את הקרקע הייחודית, את הטיפוגרפיה ואת המשקעים.
יש אלה שטוענים שהכוונה בכלל היא לגידולים אורגניים שהרי אותם מגדלים ללא ריסוס, אבל אז המהדרין יבקשו ממך תעודת אילן יוחסין ובדיקה גנטית שתוכיח שהגידול לא חטא בהתבוללות ושמר על טוהר הגזע והמורשת והוא תוצא של זרע בן זרע בן זרע, לפחות.
כך או כך, עם או בלי תעודות זהות, הם פה איתנו, בעיקר תמצאו אותם בשטחים וברצועה, או בכפרים הערביים בגליל וגם בוואדי ערה ובכפר קרע. הם נחים ומחכים שתעצרו לבחון את הסחורה על בסטות בסוכות לצידי הדרכים או בחנות הירקות של השכונה, וטעמם, שעליו יקום ויפול דבר, הוא מופלא. ככה זה כשהעגבניה היא עגבניה ולא מ"בלסטיק", החציל, יא וואלי, הוא חציל, הקישוא הוא קישוא, הצנון הוא צנון, וגרגר הנחלים ירוק, רענן וכל כך חריף.
רוצים להישאר מעודכנים?
מסדר זיהוי לחציל בלאדי
ולסיום, איך תדעו לזהות חציל בלאדי? גודלו אינו אחיד וצורתו דמויית שמלת פליסֶה או מניפה. הוא עשיר בזרעים ומאופיין בטעמים חזקים יותר ובמרקם פחות ספוגי, והוא החציל האידיאלי לקלייה על גריל פחמים או על להבה גלויה. נוכח צורתו, קשה יותר לקלפו, אך כדאי להתאמץ וגם לטיגון הוא החציל המועדף כי הוא סופח פחות שמן מחציל החממה.
