"אני רואה את הייאוש בעיניים של החברים שלי למקצוע. אני לא רוצה להגיע למצב שאצטרך להניח את המפתחות וללכת" אומר, שרונה מדאר הלוי, כיום מחנכת בחטיבת ביניים אשר נמצאת בתחום ההוראה מזה 19 שנים, מתוך תחושת שליחות ואהבה למקצוע, ומוסיפה: "בימינו הילד הפך להיות האדון של המורה, איפה הכבוד שמגיע לנו?"
רוצים להישאר מעודכנים? הורידו את האפליקציה שלנו
בפוסט שכתבה מדאר הלוי בדף הפייסבוק שלה, בו לדבריה פרקה את כל אשר על ליבה ללא מעצורים, מפני שכבר חשה כי קיימת הפקרות רבה בכל תחום החינוך, והעלמת עין קבועה ממקרים של אלימות מילולית כלפי מורים ואף תחושת זלזול קבועה, היא כותבת:
שק חבטות
"די. המצב בלתי אפשרי, חוויות מבזות ומשפילות, תחושה שהפכנו לשק חבטות, אין לנו מילה, אין לנו אמירה, קולנו לא נשמע גם כשאנו זועקים – הזעקה מתפוגגת באוויר. כבוד, מה זה כבוד? כבוד התלמיד – יש, זכויות לתלמיד – יש, העצמת המסוגלות – יש, טיפוח הלומד – יש, הקשבה – יש, גילוי רגישות – יש, וואו, כמה יש ויש עוד הרבה.
ומה קרה לנו, למה מורים חשים מושפלים, מותשים, מבוזים ,שחוקים ומתוסכלים.
למה הניצוץ בעין נעלם, ולמה המבט השונה? ועכשיו מה – עיוורים? ככה אנחנו רוצים את המורה שילך ברחבי בית הספר כסומא? שיתעלם כאשר תלמיד פוגע בתלמיד אחר, כאשר תלמיד משפיל תלמיד, שיתעלם מכל צורה אחרת של פגיעה בזולת. אתם בטח המומים מהשאלות, תוהים מדוע מורה ינהג כסומא.
רוצים להישאר מעודכנים?
התעלמות
אענה. כאשר מורה ממלא את תפקידו, פונה אל תלמיד שמקלל ומעיר לו, עוצר אלימות בין תלמידים.
הוא צפוי, לתגובה מזלזלת להכחשה, להתקפה מצד התלמיד, כי המורה מעליל עליו, למטח קללות ( כן כן, קללות) אלימות מילולית על גווניה ואף אלימות פיזית. במקרה "הטוב", התעלמות.
ובמקרה יוצא הדופן הקשבה וקיום שיח מכבד.
תגידו בוודאי, "את בחרת להיות מורה", מסכימה אתכם. אני בחרתי להיות מורה. אני אוהבת את הדרך בה בחרתי, אוהבת את העשייה החינוכית. אוהבת עד מאוד את תלמידיי, מכבדת אותם ודואגת להם, שמחה על הזכות לגלות איתם ביחד את הכישורים שלהם. עושה את מירב המאמצים על מנת ללמדם לאהוב את הטוב והעוצמתי שיש בכל אחד מהם – להאמין בעצמם, לחלום ולהגשים.
מודה באשמה
בכל זה בחרתי. מודה "באשמה ", בכל זה אני בוחרת כל בוקר מחדש, ועם חיוך מלא אור ואהבה אני מגיעה כל בוקר לבית הספר. אבל לא בחרתי שיקללו אותי, לא בחרתי שישפילו אותי כאדם, בזה לא בחרתי ולעולם לא אבחר. הקול הוא כלי העבודה המרכזי של המורה, איך יכול להיות שקולו לא יישמע? חייבים לזעוק את הזעקה, ולהחזיר לנו המורים, מחנכי הילדים והמתבגרים של היום את הקול ולא רק את הקול, אלא את הכול. את כל מה שהיה פעם חלק מלהיות "מורה".
לדבריה היא הייתה רוצה שהמורים יעשו הפגנה קבועה ואף יקימו מאהל של מורים בכדי להשמיע את זעקתם וכדי שיידעו שהמורים דורשים לצאת מהמצב בו מעמדם הגיע לשפל שלא היה מעולם.
