התיקון של דפני: "הייתי ההומו של הכיתה, חטפתי מכות ויריקות"

איך הפך אבנר דפני, תושב ראשון לציון, שסבל בילדותו מנידוי חברתי, למנהל עמותה שמסייעת לילדים למצוא את מקומם בחברה?

פורסם בתאריך: 16.12.17 12:14

כשאבנר דפני, תושב ראשון לציון, היה בן שמונה, החליטו הוריו לעבור לגור בקיבוץ. המעבר הזה התברר בהמשך כגורלי. לכל אורך שנותיו בקיבוץ ספג דפני, בן 44, התנכלויות ונידוי חברתי מצד הילדים שגדלו עימו. את התחושות הקשות ואת כאבי הנפש בילדות הוא תיעל בבגרותו וכיום הוא עומד לצד הילדים הסובלים מבעיות חברתיות ומנהל את עמותת רקפת – ארגון ארצי לנוער מופנם וביישן המתמודד עם חרדה חברתית.

עד גיל שמונה התגוררה משפחתו של דפני בראשון לציון, ורק בהיותו בן 15 חזרה המשפחה לעיר. את שבע השנים שבהן חי בקיבוץ הוא מתאר כשבע השנים הקשות בחייו, שבמהלכן סבל מנידוי חברתי. "ההורים החליטו לעבור לקיבוץ בעקבות בני משפחה שגרו שם ובשל חוויות ביקור מזדמנות שלנו בתור ילדים, שנתנו תחושה שזוהי ההחלטה הנכונה עבור המשפחה. בפועל, לפחות עבורי, זוהי היתה תקופה קשה מאוד מבחינה חברתית. הגעתי לתוך חברה קיבוצית סגורה וקטנה, עם לינה משותפת. למרות שלילדים היתה היכרות מוקדמת איתי, כנראה שתרבות העיר, אופי הקשר שהיה לי עם ההורים והצורך להיות מחובר יותר לבית הגרעיני, היו לי לרועץ. כבר בשנים הראשונות הייתי צריך להילחם על המקום החברתי שלי. היה לי קשה ליצור קשרים חברתיים משמעותיים והייתי מבודד חברתית".

כיצד התבטא הנידוי החברתי?

"מכיתה ה' הייתי ההומו של הכיתה, של השכבה ושל המסגרת החינוכית האזורית. חטפתי מכות, יריקות. הייתי מנודה".

נקודת המפנה היתה במהלך שיעור אמנות בכיתה ז'. "ההצקות של התלמידים המשיכו, אבל זו היתה הפעם הראשונה שאני זוכר שהמורה הרימה קול צעקה על שני ילדים שהתעללו בי וקראו לי בשמות גנאי. היא הודיעה שאצלה בשיעור היא אוסרת על ההתנהגות הזו ושאם היא תשמע שוב שמציקים לי, הא תדאג לשלוח את הילדים המציקים למנהל. מאז, חלה הטבה משמעותית".
כשההורים הודיעו שחוזרים לראשון לציון, דפני חש תחושת הקלה מאוד גדולה. "כיתה ט' היתה עבורי תיקון גדול. המחנכת שלי, רחל שרוני, שהיתה המלאך השומר עבורי, חיברה אותי לילדים בכיתה שממש סללו את דרכי החברתית לתוך קבוצת חברים שמלווה אותי עד היום. בכיתה י"ב חששתי מאוד מהגיוס, בעקבות ההתבגרות המורכבת. עצם המחשבה של כניסה למסגרת חדשה ולוחצת, כזו שחיים בה מחוץ לבית בקרבי, רחוק ממה שהכרתי, היתה לי קשה".

הימים הראשונים של דפני בבקו"ם הפריכו את חששותיו. "נשלחתי למסלול של תותחנים. במהלך השירות אספתי חברים, הגשמתי את כל מה שרציתי מהמסגרת הצבאית וזכיתי להתנסות בפיקוד על חיילים, מתוך מקום של הכלה, רגישות ומתן מענה שונה ומאוד לא פורמלי. אני זוכר למשל החלטה שקיבלנו כמפקדים לגבי אופי הפיקוד שלנו – על 'פאקים' שחיילים עושים בצה"ל. נהוג היה 'לתת שבת', אך מאחר שממילא כולם אצלנו יצאו אחת לשבועיים-שלושה הביתה, קיבלנו החלטה לפתור כל בעיה או מעידה של החיילים בינינו. דאגנו להיות יצירתיים, והצוות ידע להעריך את זה ולצמצם את מרחב הטעויות שנעשו. תקופת השירות הצבאי היתה מאוד משמעותית עבורי".

אחרי הצבא והטיול הגדול באוסטרליה, התחיל דפני במסלול הייטק, אך עם הזמן הרגיש שמשהו חסר לו. "לקח לי שלוש שנים בערך להבין שמשהו חסר. נזכרתי בתקופת ההתבגרות ובתפקידים שמילאתי בתנועת הנוער. הבנתי שחסרה לי העבודה עם אנשים ורציתי להרגיש שאני נותן מעצמי למען מטרה שמשנה חיים של אנשים. במשך שנתיים התנדבתי בעמותת איגי – ארגון נוער גאה, עבדתי בתכניות נוער של בינ"ה – התנועה ליהדות חברתית, השדולה לנשים והמרכז לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית באזור השרון וגם בתנועת הכנפיים של קרמבו. בהמשך גם כיהנתי מנכ"ל איגי. במקביל לעבודתי באיגי, הכרתי את אדם חשין, לימים מנכ"ל עמותת רקפת, העמותה שהקמנו יחד וכיום אני מנהל אותה".

ספר על העמותה?

"מטרת העל של הפרויקט היא לעזור למתבגרים מופנמים וביישנים המתמודדים עם חרדה חברתית, למגר את הבדידות העצומה שהם נמצאים בה על ידי קבוצות החברתיות. אנו פועלים להיטיב את הסביבה החברתית-חינוכית על ידי העלאת מודעות בבתי הספר, ולתת מענה לסביבה המשפחתית על ידי קבוצות להורים".

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

החניכים במרכז מגיעים ממסגרת החינוך הרגיל, בין כיתות ו'-יב' ומעוניינים להרחיב את המעגל החברתי ולתרגל חשיפה לסיטואציות חברתיות על מנת לשפר יכולות חברתיות.

בני הנוער שאתה בקשר איתם מזכירים לך את עצמך בתקופה הקשה?

"הפעילות ברקפת עושה לי תיקון מסוים של חוויות העבר ומאפשרות לי לראות את הדברים בצורה אחרת, ממקום של כוח ויכולות".

מה אתם עושים במפגשים?

"בני הנוער מגיעים אלינו לקבוצות חברתיות ופוגשים חברים דומים להם, משחקים ועושים תרגילים שנועדו להוריד את החרדה מהמפגש החברתי וליצור חברויות חדשות".

כיצד אתם יוצרים קשר עם בני נוער שסובל ממצוקה חברתית, איך ניגשים לילד מופנם?

"בניגוד לתנועות נוער אחרות, בני הנוער בדרך כלל לא פונים אלינו בבקשה להצטרף. ההורים הם הגוף המפנה. אנו מסתובבים בקבוצות הדרכה להורים, נמצאים בקשר עם בתי הספר ושואפים שצוותים חינוכיים יפנו אלינו הורים לתלמידים המתמודדים עם הקושי של הביישנות. לצערנו, מתוך הפניות של הורים, 50% מבני הנוער הזקוקים לנו, לא מוכנים להגיע לפעילות. אני יכול להבין את זה. אנחנו מהווים עבורם את פסגת הפחד – פעילות חברתית בקבוצה של בני גילם".

כיום התוצאות של העמותה מדברות בעד עצמן. העמותה הפועלת ברחבי הארץ וגם בראשון לציון הצליחה להביא לשינויים רבים בחיי בני הנוער. "לאורך השנים, משתתפים רבים עשו קפיצת דרך משמעותית עם הגעתם לפעילות. בקבוצה כיום יש לנו משתתף שחווה קשיים חברתיים רבים בבית הספר. הוא נער ללא חברים ובודד מאוד. מאז הגיעו לקבוצה, הוא פורח. הוא מצא חבר טוב מהקבוצה, מארח חברים אחרים ואפילו עשינו לו יומולדת בהפתעה באחד מהמפגשים. הוא כבר לא מרגיש בודד כל כך. ילד נוסף, לאורך השנתיים האחרונות, נמנע מאוד מליצור קשרים חברתיים. הוא חושש לכתוב בקבוצות וואטסאפ, נמנע מתקשורת עם תלמידים אחרים בבית הספר ובאופן כללי, מאוד בודד. בשבועות האחרונים, ההורים שלו שיתפו אותנו שחל מפנה משמעותי ביכולת שלו ליצור קשר. הוא מדבר יותר ויותר בבית הספר עם חברים ללימודים ואנו רואים אותו ממש מתקשר יפה עם שאר חברי הקבוצה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"השקמה ראשון לציון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר