"שלום, שמי אמיר אמסלם. מכור-נקי מסמים ואלכוהול כבר 13 שנים, נשוי לאסתי, ויש לי שני ילדים מדהימים". אפשר לרגע לחשוב שמדובר פה בהצגה עצמית של משתתף במעגל מכורים אנונימיים – אבל לא. כך בחר אמיר אמסלם לפתוח את הריאיון ביננו.
רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בראשון לציון?
הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באייפון
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה ראשון לציון כאן והיו הראשונים לדעת
מי שהיה לו עתיד מובטח ומזהיר כשחקן כדורגל בצעירותו, מצא עצמו אמיר במסלול התרסקות לא צפוי. אל המסלול הזה נגיע תכף. "אני מגדיר את עצמי ילד-נצחי, שבאחד הצמתים פנה פניה לא נכונה שניווטה אותו אל חיים מאוד קשים, לא נורמטיביים, מאתגרים ומסוכנים", הוא מתוודה.
כבר בגיל שש החל אמיר לשחק במועדון הכדורגל ג'רסי שהיה בסמוך לביתו. הוא עלה ופרח, הכישרון ניכר בכל עצירת כדור שעשה כשוער. בהתמדה התקדם ועלה לשחק בהפועל רמלה.
"באחד המשחקים, תוך כדי עצירת כדור נפגעתי בראש", הוא נזכר. "לא משהו רציני, אבל חבלה שהצריכה מנוחה. הוריי נבהלו ודאגו מאוד לשלומי ולכן סירבו בתוקף שאחזור לשחק. לא עזרו כל הניסיונות של המאמן להחזיר אותי אל המגרשים ולדבר אל ההיגיון שלהם – הם לא התרצו. בדיעבד, אני יכול לומר בביטחון שהמסגרת הזו הייתה מה ששמר עליי בגבולות הנכונים. מהר מאוד מצאתי את עצמי בבית, מבריז מהלימודים, הולך להיפגש עם אנשים בכל מני מרכזים אפלוליים, מצאתי את עצמי משחק סנוקר ובינגו והימורים ובקיצור – התחברתי עם האנשים הלא נכונים במקומות הלא נכונים"
בין יתר הדברים שעשה אמיר, היה להתנסות בסמים קלים. "התחלתי לעשן חשיש כבר בגיל 14 בערך. הכי מצחיק, זה שאני זוכר שזה בכלל לא עשה לי את זה, אבל בגלל שהייתי בסביבה כזו שבה כולם עישנו את זה – אז גם אני עישנתי. ככה הרגשתי שייך. משם הדרך לסמים הקשים הייתה קצרה מאוד וכבר גיל 16 התנסיתי לראשונה בהרואין. מה אגיד לכם? עצוב, מצחיק, מפחיד – ההתנסות בסם הזה חשפה לי עולם חדש של תחושות ורגשות שלא הכרתי, והאמנתי שרק את זה אני צריך".
בוא נעשה סדר למען הצעירים שמשתמשים היום בסמים קלים וחושבים שלהם זה לא יקרה: האם כל אחד שמתחיל עם סמים קלים ידרדר בהכרח לשימוש בסמים קשים?
"אני יכול להעיד על עצמי, וגם ממה שאני רואה היום במרכז הגמילה שפתחתי – שהתשובה היא כן. עם הזמן, צריכת סמים גורמת לחזירות בהתמכרות; מינון הצריכה גדל בהתמדה עד לשלב שהמשתמש מחפש משהו יותר חזק או משהו כתוספת. אתן לך דוגמה של מכורים למשככי כאבים שאני פוגש: מי שלקח כדור לכאבים על בסיס יומי באותו המינון – והגוף התרגל, סיכוי גדול שיחפש מינון גדול יותר או כדור חזק יותר כדי להפיג את הכאב שממנו הוא עדיין סובל. ככה בדיוק עם סמים. חשוב גם לזכור שההשפעה של הסמים על הגוף נועדה כדי לכסות על משהו פנימי".
מה זה אישיות מתמכרת? האם בכל אחד מאיתנו יש את הממד הזה באישיות?
"אישיות מתמכרת היא אישיות של אדם שאין לו מעצורים או גבולות עם עצמו. יש רבים שניסו סמים וראו שזה לא מתאים להם אז חתכו מהר, ויש את אלו (כמוני) שגם אם היו לי תופעות לוואי לא נעימות של הצריכה, עדיין המשכתי להשתמש. בכל מחיר. היום אני יודע להגיד שבעצם כל מה שעושה לי טוב – אני מתמכר אליו, והופך אותו לראשון בסדר העדיפויות שלי. זו האישיות מהסוג הזה".
איך אתה ממליץ למשפחות שמזהות שהילד שלהן נכנס למעגל ההתמכרות – לצאת ממנו בצורה בטוחה ונכונה?
"ההורים שלי היו המון זמן חסרי אונים לגבי ההתמכרות שלי. מאוד קשה להורים לעזור לילד שלהם אם הוא מכור בהכחשה. והכי קריטית ההבנה שהם לא יכולים לעצור את זה בעצמם וללא עזרה מקצועית. זה מאוד מתסכל, אני פוגש בזה מידי יום עם הורים שמגיעים אלינו למרכז והם פשוט חסרי אונים! בייחוד כשהילדים נלחמים בניסיון לעזור להם. אני יכול לספר לך שכאשר לחצו עליי ללכת לגמילה או לטיפול, זה עבד אצלי הפוך: זה דרבן אותי להשתמש עוד ועוד וגם הוציא ממני התנהגויות חריגות. לכן חייבים התערבות של איש מקצוע".
כשאמיר מדבר על אנשים שהוא פוגש במרכז – הוא מתכוון ל"שביל הדרך לחיים", מרכז גמילה חדש שפתח ממש החודש בעיר באר-יעקב. מרכז שהוא בית חם ומקצועי לכל מי שזקוק לגמילה. הגמילה, אגב, יכולה להיות מכל דבר שאפשר להעלות על הדעת, ויש המון סוגים של התמכרויות חדשות שצצו אחרי כמעט שלוש שנים של קורונה.
רוצים להישאר מעודכנים?
"הצוות המקצועי במרכז עד לעלייה משמעותית של צעירים בצריכת אלכוהול וסמים פסיכואקטיביים; מה שנקרא סמי פיצוציות. לצד עליה גדולה בצריכת קנאביס. גם עצם העובדה שהחיים שלהם התהפכו במובן המילולי של המילה והם היו ישנים ביום ופעילים לאורך כל שעות הלילה בגלל הסגרים והבידודים והיעדר ימי לימודים, החיים שלהם פשוט התהפכו. לופ שאי אפשר לצאת ממנו בלי יד מכוונת, ורצוי מקצועית".
את מרכז הגמילה "שביל הדרך לחיים", ייסד אמיר כשהוא כבר גמול הרבה שנים ויש לו את היכולת, הידע והניסיון לעזור לאחרים בצורה אפקטיבית. "בתקופתי, לפני 25 שנים, מרכזי הגמילה לא היו המקום הכי נעים בעולם, בלשון המעטה. אני זוכר שזה היה לא מסודר, ולא אסתטי ולא נעים ולא מזמין. אחרי שעברתי את התהליך – הבטחתי לעצמי שאני אהיה שם עבור אחרים באפן שהייתי רוצה שיהיו שם בשבילי. שאני רוצה לעשות משהו בחיים שלי כדי להציל מכורים. פשוט הבנתי שזה היעוד שלי.
בכדי שתהיה לי מסגרת – עבדתי גם ללא תשלום, חי על קצבה של ביטוח לאומי רק כדי שאצליח לשמור על עצמי ממוסגר עם סדר יום כדי לא "לברוח" למקומות שאליהם ברחתי כנער. אחר כך עבדתי במפעל בשכר מינימום וזה היה עבורי כמו זכיה במפעל הפיס! מעולם לא עבדתי במקום מסודר עם תלוש משכורת כמו שצריך ועם הזמן פתחתי עסק לאחזקת מבנים ביחד עם שותף. לכל אורך הדרך החלום לפתוח מרכז גמילה יפה ונעים הדהד לי בראש, וכעת התפניתי לזה. היום אני יכול לומר שהגשמתי את החלום. המקום שלנו מזמין ובייתי, נקי ומסודר. המתקנים כוללים גם ג'קוזי, חוות סוסים טיפולית, מתקני כושר וחצר נעימה של שמש נצחית. יש לנו צוות מדהים שנמצא בפיקוח משרד הבריאות, הכל מבוקר מאוד. היה חשוב לנו שגם עלות הגמילה תהיה נוחה עד כמה שאפשר ותהיה זמינה למשפחות שמכניסות את היקירים שלהן. לכן אנחנו גם תחרותיים במחיר. חשוב לי גם לספר לך שכחלק מהאג'נדה שלנו לתרומה לקהילה, אנחנו משריינים מיטה אחת בחודש למטופלים מעוטי יכולת. יש רשימת המתנה, אבל אנו מרגישים זכות גדולה בעשייה הזו ואנחנו תקווה שנוכל לפתוח בקרוב עוד מרכזים על מנת לאפשר לכמה שיותר אנשים את הסיוע שלו הם זקוקים".
מה יש לך לומר לכל המכורים שחושבים שלעולם לא יצליחו להיגמל?
"אני אומר: לא להתייאש! תמיד יש אור ויש תקווה. נכון, צריך הרבה אמונה שזה יקרה ואני מוסיף – תהיו בטוחים שבסוף זה יקרה. יש מכורים שהייתי משוכנע שהם במצב כ"כ קשה, שהם ימותו מהשימוש בסמים ושלא תהיה להם תקנה, ואני כ"כ שמח שהם לימדו אותי שלכל אחד יש סיכוי ועבור כל אחד יש תקווה. אני היום בעל משפחה, מגדל שני ילדים לתפארת ונשוי לאסתי שהיא הרבה יותר מאשר יד ימיני או עזר כנגדי. למרות כל הקושי אני מבורך, ואני חייב הרבה תודות לאנשים טובים שהיו לצידי גם כשהדרך הייתה קשוחה. תרצו ותעבדו בזה – תצליחו!"
מהי התמכרות, מהם סימני האזהרה, ואיך אדע שאני מכור? ביקשנו מליאת גולדשטיין, עו"ס קלינית פסיכותרפיסטית, מטפלת במבוגרים, החברה בקהילת המטפלים של SomeBuddy, להסביר לנו ולתת גם עצות ודרכי התמודדות:
התמכרות היא ביטוי של תלות בדבר מסוים, כשאדם הופך להיות תלוי ומתקשה לתפקד "בלי" הדבר המסוים הזה שאליו הוא מכור. זה יכול להיות כל דבר כמעט, והחברה היא זו שמגדירה את תוכן ההתמכרות כחיובי או שלילי. כך התמכרות לעבודה נתפסת כחיובית, והתמכרות לסמים, אלכוהול, הימורים, נתפסים כסוגי התמכרות אסורים או לא מקובלים. לכל ההתמכרויות יש היבט של הרגל, של צורך, וכשמדובר בחומרים פסיכואקטיביים- אז מדובר ב"ריפוי עצמי" self – medication
לסמים, אלכוהול וחומרים פסיכואקטיביים, יש גם היבט של תלות פיזית, ואל התלות הפיזית הזו, מתלווה גם סבילות. זה אומר: הגוף מתרגל אל החומר, וכדי להגיע להשפעה המיוחלת, צריך להגביר את כמות החומר ותדירות השימוש בו. ההתמכרות אם כך, היא תופעה ביולוגית, פסיכולוגית, וגם חברתית, כי לרוב זה קשור להשתייכות לקבוצה, וחיפוש אשליה של "ביחד", ואולי גם שחרור.
הסימנים של התמכרות:
עליה בתדירות השימוש- דחף הולך וגובר לצרוך את החומר או הפעילות כדי להשיג הקלה לכאורה במתח העולה. זה כבר מעבר ל"נעים לשתות כוסית יין", זה ממש צורך שבבסיסו מורגש מתח להשיג את החומר בתדירות גוברת וכמות גדלה.
התנהגות אובססיבית: האדם לומד שכדי להשיג את ההנאה וההקלה הוא צריך את החומר. מורגשת פגיעה בתפקוד, עד כדי כך שאי אפשר לתפקד בלי החומר. זו ממש נורת אזהרה חמורה. כשאדם מרגיש שהוא "לא יכול בלי" אי שקט- האדם מתחיל להיות מוטרד איך להשיג את החומר.
התמונה: המצוקה הרגשית שהייתה בבסיס, מתחלפת עכשיו במצוקה סביב השגת החומר והשימוש שהופך להיות מרכז החיים והפעילות.
איך אדע שאני מכור?
אם יש מצוקה סביב כמות החומר או השגתו, וניסיון לדאוג לכך שלא יחסר ויהיה זמין, זו התחלה שכדאי לתת עליה את הדעת ולבקש עזרה. סודיות: אם צריך להסתיר את הצריכה של החומר, להחביא, לשקר, להכחיש או לשמור כסוד, לעשות מניפולציות סביב השימוש, זה עוד סימן שכדאי לשים לב ולפנות לעזרה.
חשוב: בעיית ההתמכרות לא נפתרת מאליה, היא רק הולכת ומחריפה. לא תמיד אפשר למנוע, אבל אפשר לשים לב לסימני מצוקה ואזהרה, ולפנות לעזרה. ככל שמקדימים, יותר קל לטפל ולהירפא.
על הנפש של ספורטאי שנפצע
מיכל יערון, פסיכולוגית ספורט ומייסדת הסטארט-אפ בתחום הנפש, SomeBuddy מסבירה על החשיבות של המסגרת הספורטיבית בחייהם של ילדים ובני נוער:
"אין ספק שפעילות גופנית ספורטיבית מועילה לבריאות. היא תורמת לשמירה על משקל תקין, מסייעת בהגברת המוטיבציה לעיסוקים נוספים וכמובן משפרת את מצב הרוח – וכל זה כבר הוכיחו חוקרים גדולים ממני. בעיניי, החשיבות הגדולה יותר שיש לספורט בחייו של ילד – היא עמוקה יותר ובעלת משמעויות רבות; השיפור בתחושת המסוגלות, היכולת של הילד מצד אחד להנהיג ומצד שני לפעול כחלק ממערך קבוצתי, הלמידה החשובה של ההתמודדות עם כישלון או אי-הצלחה ויותר חשוב מזה – הדרך להתמודד נכון גם עם הצלחות ורגעים שמרוממים אותו אל גבהים חדשים. אם נתייחס למקרה שאמיר מתאר, ילד שהיה ספורטאי עם עתיד מובטח – וההתרסקות שהגיעה אחרי פציעה, בין אם חמורה ובין אם כזו שאפשר היה לחזור ממנה למגרשים – חשוב לי להסביר: כל ילד מתמודד עם סיטואציות כמו זו, באופן שונה. הסביבה הקרובה של הילד צריכה להבין שגם אם יש חילוקי דעות, חששות או מחשבות בכיוונים מנוגדים מאלה של הילד עצמו או המאמן שלו, כדאי ומומלץ שייוועצו באיש מקצוע. פסיכולוג ספורט, רופא ספורט או מאמן מנטלי – אלו הן פיגורות חשובות החיוניות בתהליך של הפיכת ילד מספורטאי חובב למקצוען. והיה וקרה משבר והפציעה הדירה את הילד מן המגרשים באופן חד וכואב – גם כאן חשוב להעלות את המודעות שהילדים זקוקים לתמיכה וליווי רגשי, וגם נפשי, כדי לצלוח את המעבר הזה בצורה המיטבית. כדי לשמור על איזון וגם כדי להסתייע במציאת מסגרת פעילות חדשה. עוד עניין חשוב לציין אם כבר נוגעים בספורטאים, זה שהגוף הוא בעצם הכלי שאיתו מבטא הספורטאי את היכולות שלו. כשהגוף נפצע, ההשפעה של זה על הנפש היא אדירה. ברגע שספורטאי נפצע, אז פתאום נלקח ממנו הכלי שאפשר לו לצמוח ולהתבטא, וזה יכול להיות משבר מאד גדול".
