שמו לא מופיע ברשימת חללי מערכות ישראל, מקום קבורתו לא נודע, ואם בכלל נקבר – זה היכן שהוא במעמקי ארץ אויב מסוכנת. את זכרו מעלים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל רק מפעיליו לשעבר במודיעין הישראלי.
הוא היה צעיר בדואי חביב ונעים הליכות, שגויס כסוכן-לוחם לשורות המודיעין הישראלי אי שם בשנות ה-70. "רמקול" היה הכינוי שלו, כך קראנו לו. כן, גם בפניו. הוא היה צוחק מהכינוי שהודבק לו. לעיתים פורץ צחוק מתגלגל, אלה היו הפעמים היחידות שראיתי ושמעתי אותו צוחק.
כאשר הכרתי אותו, "רמקול" כבר היה אחרי ביצוע משימה רצינית ומסוכנת אחת בארץ אויב. הצלחתו ושובו בשלום, נתנו את האות לעלייה בדרגה מבחינתו, ומעבר לשלב ביצוע משימות מורכבות יותר.
"אתה תהיה החבר האישי שלו", הורה לי מפקד המרחב בפנים חמורות סבר כאשר זימן אותי לחדרו בוקר אחד, "אתם באותו גיל כמעט. תתקרב אליו, תבלה איתו, תדבר איתו. הוא זקוק לחברה, ואתם הכי מתאימים. בסיום כל יום איתו, אתה רושם לי במחברת מיוחדת מה היה באותו יום. היכן הייתם, מה עשיתם, מה הוא אמר, איך התנהג, מה אתה אמרת לו ובכלל – מה האווירה הכללית איתו. את המחברת הזו רק אתה ואני רואים".
רציתי לשאול כמה שאלות, אבל המפקד, איש רב עלילות בתחום הפעלת הסוכנים במודיעין הישראלי, היה קצר רוח ועצבני: "לא עכשיו. צא מיד למשימה שלך ונדבר בעוד שבוע".
"רמקול" קיבל אותי בחשדנות. כן, זו דרכם של הסוכנים כשהם נחשפים לפרצוף חדש אותו לא הכירו מקודם. במילים אחרות: הם רוצים להכיר כמה שפחות אנשים שמפעילים אותם, ולכן נתקלתי בתחילה בסירוב עקשני מצידו של "רמקול" לכל קשר איתי. את הבעיה פתר אחד ממפעיליו, שנזכר לפתע: "הוא חולה על כדורגל ואתה הרי כדורגלן מצוין. תציע לו לשחק יחד. הכדורגל יחבר ביניכם".
ואכן, בשעת אחר הצהרים באותו יום הגעתי עם כדור נוצץ. "רמקול" ראה את הכדור והתחיל להקפיץ על הרגל. כשהגיע תורי והוא ראה שאני מקפיץ הרבה יותר ממנו – כל המחיצות בינינו נשברו. אחרי משחק "שניים על שניים" בחצר המתקן בו שהה (הוא ואני נגד שני מאבטחים) וכאשר "קרענו" לגזרים את יריבינו (בזכותי, כמובן…), "רמקול" כבר התנהג אליי כאילו גדלתי איתו בשבט. "אנחנו אחים" הכריז וחיבק אותי, ואני? הנהנתי בחשש.
"האריות שקטים ובשניה אחת, מתהפכים"
בשעת לילה מאוחרת מאוד, שוחחו איתי מפעיליו. הם סיפרו לי על המשימה אותה הוא עתיד לבצע, על מדינת האויב המסוכנת, על ההכשרה הקשה שיעבור ובעיקר על מה שמוטל עליי: להעניק לו את החברות, את רגעי השקט ואת הביטחון והשלווה הפנימית. "אני אוהב מאוד חיות, בעיקר את האריות. תגיד, יש גן חיות באזור? אולי נלך?", הוא סיפר באחת השיחות בנינו. הספארי ברמת גן שהיה בחיתוליו היה הכתובת המתאימה. לא זוכר כמה פעמים היינו שם יחד, אבל ההנאה שלו הייתה שווה הכל. הוא ביקש במיוחד להתעכב מול האריות, הביט בהם ארוכות, ואמר: "כמה שהם שקטים ורגועים, אבל בשנייה אחת הם מתהפכים. צריך להיזהר מהם".
ההכשרה שלו הייתה קשה, ארוכה, מתישה ממש. כן, גם אני הייתי מותש. לילות ללא שינה, הגעה למקומות שרגל אדם כנראה לא דרכה בהם, שהייה ארוכה בשמש הקופחת, יובש, צמא, רעב. המפעילים שלו, אותם אלה שגדולים ממני בכמה שנים ואמורים להכשיר אותי בדיוק לאותה עבודה, לא עשו לו "הנחות". הוא עצמו – גם לא ביקש. התפקיד שלי היה תמיד להכין את השקט שאחרי: משחקי שש-בש נעימים במתקן, בילוי בחוץ, מסעדה טובה ודאגה לשקט ולשלווה שלו.
בין לבין הטילו עליי מפעיליו "משימות דווקא". הייתי מציק לו במתכוון, בוחן אותו. הייתי "משכנע" אותו להיות חפיפניק קצת ולהקל ראש בנהלים או בהוראות ומנסה ללמוד עד כמה הוא שומר על מה שהודרך לעשות באופן מדויק. והוא? עשה הכל בדיוק לפי מה שאמרו לו, לפי מה שלימדו אותו. כן, זו הייתה אחת מהתכונות שהכשירו אותו להיות סוכן-לוחם כה מוצלח.
רוצים להישאר מעודכנים?
הימים חלפו, ו"שעת השין" הלכה וקרבה. שמתי לב שלאט אבל בטוח הוא מתכנס בתוך עצמו, שותק הרבה יותר מהרגיל. דיווחתי למפקד המרחב שענה לי: "זה טבעי. הוא חושש מאוד וככה בדיוק הוא צריך להתנהג".
ביום הגורלי בו אמור היה "רמקול" לצאת ליעד, הענקנו לו מנוחה. יצאנו למקום בו הוא אמור להיפרד מאתנו, ובכל מהלך הנסיעה הוא שתק. ישבנו שנינו מאחור, הבטתי בו וראיתי עצב גדול. "לא בטוח שאחזור חי", אמר לי, "אבל אני נחוש לעשות הכל למען המדינה שלך".
בשעת לילה מאוחרת יצא "רמקול" למשימתו. הבטנו בדמותו המתרחקת בחשיכה הגדולה בסיוע אמצעי ראיית לילה וכאשר נעלם מעינינו, התברר כי נעלם לתמיד. מאותו רגע לא הגיע שום אות חיים ממנו, וכל הניסיונות החשאיים לבדוק מה עלה בגורלו – עלו בתוהו. ההערכה שלנו למה שקרה לו הייתה ברורה. איש לא אמר מילה, אבל כולנו ידענו. השבוע, עם כניסת יום הזיכרון, אדליק כמו תמיד נר נשמה – גם לזכרו של "רמקול".
