על שמה של נעמי אחימור, ראש מנהל שילוב חברתי בעיריית ראשון לציון, כבר רשומים שני ספרים, שיצאו בהוצאת טוטם ונמכרו ביותר מ-1000 עותקים. זאת, על אף מגבלת ראייה אשר התגלתה על ידה בגיל 14 ואובחנה רשמית על ידי הרופאים רק כשהייתה בת 22.
"בגיל 14, כשהייתי בכיתה ח', המורה בבית הספר ביקשה מהתלמידים להסתכל בלילה מרחוק על פנס רחוב. כל ילדי הכיתה אמרו שהפנס נראה מאוד ממוקד ולי הוא נראה כאור מפוזר", היא מספרת, "בתגובה שלחה אותי המורה לאחות בית ספר, משם נשלחתי ל'אסף הרופא, ומאסף הרופא שלחו אותי למרכז לחקר הראייה בעין כרם בירושלים. רק בגיל 22 סופסוף איבחנו משהו גנטי שלא ניתן לטפל בו וכך זה נשאר".
בכל זאת, למרות הקשיים, מאחורי אחימור דרך ארוכה כעובדת סוציאלית, אותה התחילה בשנת 1974 בעיריית תל אביב. "שירותי הרווחה של שנות ה-2000 שינו את פניהם במאה שמונים מעלות משירותי הרווחה של שנות ה-60 וה-70", מספרת אחימור, "השינוי בא לידי ביטוי בכך ששירותי הרווחה שוב אינם נותנים מענים רק למשפחות הסובלות ממצוקות כלכליות, אלא נותנים שירותים לכל תושב בעיר על פי צרכיו, לאו דווקא אוכלוסיות הזקוקות לסיוע חומרי כספי אלא גם לשירותים אוניברסליים הפתוחים לכל תושב, גם ללא צורך בכניסה בדלתות שירותי הרווחה ומפגש עם עובד סוציאלי".
את 44 שנות הקריירה שלה עד כה, מתוכן 36 שנים בעיריית ראשון לציון בתפקידים שונים כמדריכת צוות בראשון לציון וכראש המנהל לשילוב חברתי משנת 2003, עשתה אחימור עם מגבלת הראייה אותה חשפה לעמיתיה לעבודה רק לפני כ-15 שנים. מאז הרגישה יותר ויותר נוח לשתף במגבלה שלה ולמצוא את הדרך להתגבר על קשיים ומכשולים בעבודה בגלוי.
רוצים להישאר מעודכנים?
"מה שמצחיק זה שעד לפני 15 שנים אף אחד לא ידע שיש לי מגבלת ראייה, אז החלטתי 'לצאת מהארון' ולספר. עד לפני 15 שנים בעלי נהג להגיע ולעזור לי בהקראת החומר בתום ימי העבודה במשרד ובסופי שבוע בבית. היום אני מושיבה מזכירה לידי, שמקריאה לי את החומרים ומדפיסה את ההתייחסויות שלי. כל עובד ומנהל שמגיע אליי וכל אדם אחר, לדיון או התייעצות, אני מבקשת מהם להקריא מסמכים שהם מביאים עמם, אלא אם כן החומר מוכר לי עוד קודם לכן. כאשר אני מוצאת שנתונים שמובאים אלי אינם מסתדרים לי לוגית, אני מבקשת לחזור ולבחון אותם שוב ולהכניס תיקונים בהתאם. כך אני נוהגת בכל ישיבה גם מחוץ למשרד".
אבל הקושי לכתוב ולקרוא לא עצר אותה ואחימור כתבה שני ספרים שנמכרים בהצלחה, והיא בדרכה לסיים את השלישי. "הטריגר שלי לכתוב היה סיום לימודי ספרות עברית, וזו אהבה ישנה שלי. אבל הטריגר היותר מרכזי היה לנסות לתעד ברומן את תקופת קום המדינה והקליטה של עולים מתימן באחד מיישובי הנגב הצפוני. הספר הראשון שנקרא 'ילדה טובה ילדה רעה' יצא בשנת 2013 ולקח לי חמש שנים לכתוב אותו. את הספר השני כתבתי בשלוש שנים. שניהם בהוצאת טוטם ספרים. כדי לכתוב את שני הספרים, ראיינתי הרבה אנשים שחלקם כבר הלכו לעולמם, מכרתי כ-1000 ספרים מהספר הראשון בזכות עבודת שיווק מאומצת. הספר השני הוא ההמשך שלו. בכתיבת הספר הראשון נעזרתי בבעלי, אבל את הספר השני הצלחתי לכתוב בעצמי, אחרי שלמדתי במגדל-אור מיומנויות בסיסיות של שימוש במחשב לעיוורים וכבדי ראייה ורכשתי את הציוד והתוכנות המתאימות לכך". על הספר השלישי שנמצא ממש לפני עריכה אומרת אחימור: "הספר השלישי הוא רומן המבוסס על סיפורה של חברה. רומן בו אני מנסה להתמודד עם התופעה של בחורות טובות הנופלות ברשתות של גברים שבהמשך הקשר מתעללים בהן ופוגעים בהן ורואים בהן רכוש פרטי".
אחימור שפרצה כמה תקרות זכוכית, גם כאישה וגם כאישה בעלת מגבלה רפואית, נמנעת מהלצהיר שהיא ההוכחה כי אין דבר העומד בפני הרצון. "זה נורא שיפוטי לבוא ולהגיד אין דבר העומד בפני הרצון. אני רוצה עוד דברים שאני לא יכולה להשיג, כמו למשל לנהוג, אז כן יש דברים שעומדים בפני הרצון. אני אדם מאוד מאוד עצמאי. אני אדם שיש לו קושי לבקש עזרה. קשה לי להיות תלויה באנשים. אני אעשה הכול כדי שאסתדר בכוחות עצמי".
