"בגיל 16 יצאתי מהארון, ממש לפני 12 שנים, בנובמבר 2006", מספרת נוי רויטנברג, מוזיקאית לסבית שמשיקה בימים אלה סינגל חדש "בית". רויטנברג שגדלה בראשון לציון, אותה עזבה לפני חמש שנים, עוסקת בשיריה באהבתה לנשים. דבר שלא היה לגמרי ברור מאליו בתקופה שבה חייתה בראשון לציון.
"יצאתי מהארון חצי שנה אחרי ההתאהבות הראשונה שלי בבחורה", היא מספרת, "לקח לי עוד זמן לעכל את המילה 'לסבית'. לא ממש הבנתי מה זה אומר וגם חשבתי שאולי זו רק התנסות. כמה חודשים אחרי זה, בחופש הגדול בין כיתה י' לכיתה י"א, הכרתי מישהי חדשה ונהיינו זוג וכבר הרגשתי בתוכי שאני מבינה ומשלימה עם היותי לסבית. הרצון החזק הזה להיות מי שאני גרם לכך שיצאתי מהארון בגיל שנחשב בזמנו מוקדם".
היציאה מהארון בראשון לציון הייתה עבור רויטנברג התמודדות לגמרי לא פשוטה. "היה לי לא קל לצאת מהארון, התחלתי את כיתה י"א כשכבר היו שמועות ודיבורים", היא מספרת, "אני חושבת שלא ממש הבינו מה זה לסבית בשנת 2006 בראשון לציון. זה היה חדש. וגם אין ספק שזה גיל צעיר, בטח אז זה היה גיל ממש צעיר לצאת מהארון היה איתי בשכבה עוד בחור אחד שיצא מהארון וחוץ מזה היינו היחידים שממש הצהירו. התחושה ההיתה כל אחד שעובר מסתכל עליי שונה זכורה לי היטב. לפעמים זה היה בראש שלי, לפעמים זה באמת קרה. אמירות מבנות לשכבה כמו 'מה עכשיו את נמשכת אליי?' או הודעות בעילום שם בדף שהיה לי באתר 'במה חדשה' שהעליתי בו שירים".
הכנות והחשיפה של רויטנברג, בת 28, כיום תושבת תל אביב, באים לידי ביטוי גם בשיריה. בימים אלה יצא סינגל שני מהאלבום שבדרך, "בית", שמדבר על "אהבה הדדית, מהסוג הזה שמעלים את הריק הכי גדול בלב בדיוק כמו הרצון לבית, לתחושת ביטחון, לפתוח את המקרר ולסגור, ולהרגיש הכי שלם שיש", היא אומרת. קדם לו האלבום "רסיסים" שיצא בשנת 2017 בהפקתו של שחף סגינר שאמון גם על האלבום הזה, ולדבריה, זו רק ההתחלה.
רויטנברג גדלה בראשון לציון, ומגיל 13 היא כותבת, מלחינה ומנגנת על גיטרות, קלידים ומפוחית. מאז שהחליטה לחשוף את נטייתה המינית, בו ביום היא לקחה על עצמה להיות כנה ואמיתית ולכן הטקסטים שלה עוסקים באהבת נשים. מאז ומתמיד המוזיקה ליוותה אותה ועזרה לה להתגבר על משברים – המילים יוצאות ממנה כמעין טיפול וריפוי ובאמצעותן היא נוגעת בכאביה ובתשוקותיה, והמוזיקה שלה לא מסתתרת מאחורי הפקות גרנדיוזיות אלא נצמדת לצלילים נקיים וחשופים.
"מגיל צעיר אני מקשיבה להמון סגנונות של מוזיקה", היא מספרת, "ואני תמיד שמחה להקשיב למשהו חדש, גם אם הוא לא הטעם האישי שלי. אני מגלה יותר ויותר כמה צריך כמוזיקאי להקשיב לכל הצלילים, שהראש לא יהיה חסום לנסות דברים חדשים".
כמה חשוב לך להישאר נאמנה לאמת שלך בכתיבה?
"אין דבר אחר מבחינתי מלבד נאמנות לאמת במוזיקה שלי. זה מקום ראשון. לא יכול לקרות משהו אחר. מי שלא נאמן לעצמו, שומעים את זה מיד".
רוצים להישאר מעודכנים?
מה תגידי למי שבוחר להישאר בארון ולבקר מבחוץ?
"אני משתדלת להישאר אמפתית ולא לשפוט. לכל אדם יש מטענים, וחוויתי בעצמי כמה מערכות יחסים עם בחורות שבחרו להישאר בתוך הארון בזמן הזוגיות וגם אחרי. לדעתי להישאר בארון זה פספוס ולא רק בגלל שחוויית הזוגיות נפגעת, אלא כי העולם הפנימי של אותו אדם שבוחר בכך נמצא כל הזמן בטלטלה. אני חושבת שאדם מרגיש טוב יותר עם עצמו כשהוא לא צריך להסתיר ולהסתתר כל הזמן מפני עצמו ומפני אחרים".
איך השירים מתקבלים אצל הקהל הרחב? את לא חוששת מתגובות הומופוביות לא נעימות?
"אני חושבת שבגלל שהשירים שלי על אהבת נשים באים לי בצורה כל כך טבעית, בדיוק כמו שאשה סטרייטית תשיר על גבר ולהפך, זה מתקבל בצורה חלקה. אני לא עושה מזה עניין, זה חלק בלתי נפרד מהעולם הפנימי שלי ולכן אני מאמינה שמי שמקשיב מרגיש את זה. ברור שהיו לאורך השנים גם תגובות לא נעימות, קשות, אבל למדתי לסנן את זה. אם נסתכל על תחנות הרדיו למשל, אני לא חושבת שזה נובע מהומופוביה, חוסר השמעות של שירי אהבה חד מיניים, אלא משום שהאוזן של הקהל הרחב לא רגילה לזה. רגילים לשמוע גבר שר לאשה או אשה שרה על גבר. ואם יתחילו לתת מקום לדברים נוספים, בעוד כמה שנים זה יהיה כל כך רגיל באוזן וההתייחסות תהיה לרגש שצף מהשיר, להזדהות של האדם עם המילים של השיר, ולא בכלל לשאלה של 'מה, זה שיר אהבה לסבי?'. לא, זה שיר אהבה. נקודה".
