עבורי ליהוא ז"ל נשאר הילד היפה בן החמש וגננות תמיד זוכרות

אתמול נהרג בהתרסקות מטוס פרח הטיס ליהוא בן-בסה, בן ה-19. הידיעה על מותו של ליהוא החזירה אותי 14 שנים אחורה, כשהייתי הגננת של אחיו התאום. ליהוא היה בגן המקביל, באותו המבנה.

בהחלטה של רגע, מיד שפורסם שמו של ליהוא כהרוג בתאונה, נסעתי לבית הוריו. את המשפחה מעולם לא שכחתי, היא חרוטה אצלי בזיכרון שנים ארוכות. נסעתי רק כדי לתת חיבוק, הייתי חייבת, אולי גם כי גננות תמיד זוכרות.

בתוך הסלון בית המשפחה ישבו חיילים. האב שלמה נראה שבור, גם האם שיבולת, שישבה בחדר צדדי עם שני קציני צה"ל, מנסה לדלות כל מידע שישפוך אור על מותו הטרגי של בנה.

עמדתי בצד, חיפשתי את מאי, אחיו התאום של ליהוא, רציתי לחבק אותו, כמו שרק גננת יכולה. הוא היה בחדר שלו, ישב על הכיסא ליד המחשב, מעליו תמונה של מטוס קרב עם מסגרת על הקיר. "מאי", קראתי לו בעיניים דומעות, הוא הסתובב, הסתכל, ניסה להבין מי זאת האשה שעומדת מולו עם מסכה שמכסה את פניה.

הורדתי את המסכה הארורה הזאת של הקורונה, ושאלתי אותו: "אתה מזהה אותי?". הוא מיד זיהה: "ואוו, בתי הגננת, מה את עושה פה?".

רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בראשון לציון?

הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה ראשון לציון כאן והיו הראשונים לדעת

"הייתי חייבת לבוא", עניתי, "אני זוכרת את שניכם בני חמש, זוכרת את אימא ואבא, את ליהוא ואותך שלא השתנית, עם האף המושלם והמשורטט והחיוך הגדול והזוהר שלך". חיבקתי אותו ויצאתי מהחדר.

חיכיתי קצת, כדי שאוכל לגשת לשיבולת, בין האימהות הנדירות שהכרתי בחיי, כזאת שהילדים היו כל חייה. כשהיא הייתה רגע לבד, ניגשתי אליה. היא הסתכלה עליי לשנייה וברגע התחבקנו ובכינו אחת על הכתפה של השנייה.

בתי לוין ומאי בן-בסה, אחיו התאום של ליהוא ז"ל

בעיניים דומעות סיפרתי לה שביום שישי האחרון, אחרי שנים שלא נפגשנו, ישבתי לארוחת ערב עם יונית, חברה טובה ומי שהייתה הגננת של ליהוא. נזכרנו בארוחת הערב במשפחה, העלינו זיכרונות טובים.

אני לא מצליחה להבין או להסביר למה דווקא ביום שישי נזכרנו במשפחה שנשברה ברגע. ככל שאני מנסה להבין את החיים, ככה אני לא מבינה אותם.

אני רק יודעת שלמרות שחלפו 14 שנה, עבורי ליהוא נשאר בן חמש ושיבולת נשארה האימא של מאי וליהוא התאומים. יש מעגלים בחיים שלעולם לא נבין, וילד אחד שהוריו קראו לו כשנולד לי-הוא, אבל אלוהים או הגורל החליטו אחרת.

יהי זכרו ברוך.