צביקה נרבט לעולם יישאר החייל יפה התואר ששירת בגבעתי. הוא נהרג באוטובוס שעשה את דרכו לכפר דרום בפיגוע איבה לפני 24 שנה, כאשר מכונית תופת נצמדה לאוטובוס שעליו היה והתפוצצה. שמונה אנשים, חיילים ואזרחים, נהרגו בפיגוע הזה, ובהם גם צביקה ז"ל שהיה בן 19 במותו.
רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בראשון לציון?
הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באייפון
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה ראשון לציון כאן והיו הראשונים לדעת
"צביקה היה אחי הקטן", מספרת אחותו יפית נרבט, מנהלת בית ספר ואם לשלושה, "יש בינינו חמש שנים. אחותי הגדולה, איריס, גדולה ממנו בשש וחצי שנים. הוא היה בן יחיד ונכד יחיד, והיום אני ממשיכה לשאת את שם משפחתנו, נרבט".
בראיון ל"השקמה ראשון לציון" מספרת האחות על רגעי האימה, על השנים שחלפו מאז מותו של האח שנותר בן 19, על הלב שלא מפסיק להתגעגע ועל שלושת ילדיה ששניים מהם התגייסו בשנתיים האחרונות לצבא. "זאת הפעם הראשונה שאני מספרת את הסיפור הזה מתחילתו ועד סופו", היא חולקת בכאב, "ועברו 24 שנה מאז".
היה זה יום שישי, וצביקה נרבט היה בדרכו הביתה. הוא לא היה אמור לצאת באותה שבת אבל אחד החיילים בבסיס נענש ונשאר שבת, וצביקה יצא במקומו. העיתוי היה מושלם, שכן באותו סוף שבוע חגגה חברתו של צביקה יום הולדת, וזו היתה הזדמנות בשבילו לבלות איתה.
כשהוא הגיע לאשקלון ביום ראשון כדי לחזור לבסיס, הוא עוד דיבר בטלפון עם אחותו יפית. באותה שיחה היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו. "מי ידע שזאת תהיה השיחה האחרונה שלנו", היא אומרת ומספרת ש"כשניתקתי את השיחה הייתי בבית של ההורים שלי ולמדתי לאחד המבחנים בסמינר של המורות. בצהריים שמענו שהיה פיגוע באוטובוס שיצא מאשקלון, ואני ידעתי שצביקה נמצא על האוטובוס הזה. בדיעבד ידענו שהוא כמעט פספס את האוטובוס, רץ לנהג ובסוף עלה".
ברגע שאחותו שמעה על הפיגוע, היא מיהרה ונסעה לכיוון אשקלון, לבית החולים ברזילי. "אמרתי להורים שאני הולכת לחפש את צביקה ופשוט טסתי למקום", היא מספרת בקול חנוק מדמעות, "אני ידעתי שהוא על האוטובוס הזה. בבית חולים עברתי מחלקה-מחלקה בסערת רגשות גדולה, אמרו לי שיבררו לי, שאשב, אבל לא יכולתי לחכות רגע. ברדיו שמעתי שחלק מהפצועים פונו לסורוקה אז נסעתי גם לשם. בבית החולים היה בלגן אחד גדול, מלא משפחות וחיילים ועיתונות, ונכנסתי לתוך הכאוס הזה".
רוצים להישאר מעודכנים?
דבר לא הכין את יפית לבאות. "כשהגעתי לסורוקה ראיתי חייל עם מדים ועליהם דם, תפסתי בו בחולצה ואמרתי לו: 'אני אחות של צביקה נרבט, אתה יודע איפה אחי?'. לעולם לא אשכח את המבט שלו, למרות שעברו יותר מ-20 שנה. הוא לא ענה לי והמשכתי לעבור בין המסדרונות, אנשים התחילו כבר לשבת ליד מיטות, הזמן עובר ואני לא מוצאת את צביקה שלי. השעות נוקפות, החשכה ירדה, ואני עדין לא מוצאת אותו. הרגשתי אבודה. פתאום, מרחוק, ראיתי שארבעה אנשים באים לעברי – אחות, קצין ועוד שנים. הבנתי מה קרה ופשוט התחלתי לצרוח. היתה סערת רגשות עצומה, וברגע אחד ידעתי שהחיים שלי הולכים להשתנות. את ההמשך אני זוכרת במעורפל. נתנו לי משהו להרגעה ושלחו אותי במונית הביתה".
צביקה לא נהרג מיד. הוא נפצע ברגלו ועדיין דיבר אחרי הפיגוע, אבל מסמר שנכנס לגזע המוח גרם למותו. זה היה המקור לאי ההבנה, ולכן גם לקח זמן עד שהודיעו למשפחתו שנהרג. מה שהקשה עוד יותר על זיהויו היתה העובדה שבפיגוע הזה נהרגו שלושה מראשון לציון.
השעות והדקות שחלפו מרגע היוודע על הפיגוע ועד ההודעה הקשה, שנדמו ליפית כנצח, יישארו עמה לעד. כשהגיעה הביתה באותו יום, המשפחה כבר קיבלה את הבשורה המרה, והחיים מאז לא שבו לקדמותם.
"בשנה שאחרי, סיימתי את הלימודים בהצטיינות אבל התקשיתי להמשיך", מספרת נרבט, "לא חייכתי וצחקתי, שמחת החיים נעלמה, וההורים שלי גם הם לא הצליחו להתאושש מהמוות של צביקה עד היום".
ברבות השנים נולדו ליפית שלושה ילדים – בן הבכור בן 20 וחצי, גל בן 19 וחצי ועדי, בת 18 וחצי. שני בניה משרתים בצבא, בן ביחידה מיוחדת וגל בסיירת, ובתה עדי מתוכננת להתגייס לתפקיד משמעותי אף היא. כשהאם נשאלת אם היה לה קושי לשלוח את הילדים לצבא היא עונה שכן.
"היה שיח בבית על זה", מספרת נרבט, "כשהם התחילו את המיונים לקרבי הם ביקשו ממני לסמוך עליהם למרות מה שעברתי. הם גדלו לתוך השכול אבל החליטו להגשים את השאיפות שלהם ולשמור על המדינה. הם חונכו לאהבת הארץ, המולדת והאדם, ואני גאה בהם מאוד בדרך שבחרו".
