כמעט 30 שנה חלפו מאז איבד רוני עקירב, יו"ר ועד ההורים העירוני בראשון לציון, את אחיו הצעיר ממנו בחמש שנים, והכאב אינו שוכך. בן 20 היה שי עקירב ז"ל במותו, והוא נפל בתאונה מבצעית בזמן מילוי תפקידו לאחר מבצע שלום הגליל, בתקופת השהייה בדרום לבנון.
רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בראשון לציון?
הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באייפון
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה ראשון לציון כאן והיו הראשונים לדעת
"נשארנו שני אחים", מספר רוני בראיון מיוחד ל"השקמה ראשון לציון", "אבל הגעגועים והכאב מלווים אותי מדי יום ביומו".
שי עקירב ז"ל. צילום: פרטי"השמחה אבדה מהבית"
שי עקירב ז"ל התגורר בתל אביב ולמד בתיכון פיטמן. הוא סיים בהצטיינות את התיכון, ובשנת 1988 התגייס לחיל התחזוקה. "שי היה ילד שקט ורציני", מספר אחיו, "הוא היה בן הזקונים של ההורים והיה לו לב רחמן ועדין, ילד כפי שכל אמא חולמת שיהיה. כששי נהרג בתאונה מבצעית אני הייתי סטודנט לראיית חשבון בן 25 ואחי הגדול היה נשוי והתגורר בראשון לציון".
את הרגע הנורא שבו קיבל את החדשות הקשות, עקירב לעולם לא ישכח. "היינו אמא, אבא ואני בבית, ופתאום – דפיקות בדלת. אני פותח את הדלת ורואה אזרח שכנראה רצה לראות מי בבית, הוא מלמל כמה מילים שאני לא זוכר והלך", הוא משחזר, "לאחר דקות בודדות שוב היתה דפיקה בדלת. הפעם האזרח הגיע מלווה במשלחת של קצין העיר. אמא שלי היתה זו שפתחה את הדלת. היא מיד הבינה שקרה משהו ופרצה בצעקות בשבר. היתה בי עוד תקווה שאולי יש טעות. הסתכלתי על הקצין ושאלתי: 'אתם בטוחים שזה שי עקירב? אולי נפלה טעות'. אבל הוא הניד את ראשו לשלילה. בתקופה ההיא לא היו פלאפונים וניסינו לאתר את אחי הגדול ללא הצלחה, התקשרנו לעבודה שלו, וחלפו כשעתיים עד שהשגנו אותו".
רוצים להישאר מעודכנים?
עקירב מספר ש"הכל השתנה. השבר בבית היה קשה מנשוא, חיינו מאזכרה אחת לשנייה. התקשיתי לסיים את הלימודים. הורי היו באמצע שנות ה-50 לחייהם, אחי הגדול איתן היה נשוי וגר בראשון, והשמחה אבדה מהבית. אבי נכנס לדיכאון כבד ופרש מהעבודה לאחר שנים בודדות, וכ-13 שנה לאחר האסון קיבל את המחלה ונפטר, יש שאומרים מצער. אמי המשיכה לחיות, אני ואחי תמכנו בה, ולפני כשלוש שנים היא נפטרה".
כדי להנציח את שי עקירב ז"ל, משפחתו הקימה כיתת לימוד במרכז למורשת יהדות בבל באור יהודה. "המקום הוא מוזיאון היסטורי שמגיעים אליו מכל הארץ", מספר אחיו, "ועל קירות החדר תלויות תמונות שלו".
עקירב מספר שמאז מות אחיו, במשך 30 שנה הוא לא חגג את יום העצמאות. "יום הזיכרון ממשיך עמי עד לסיום יום העצמאות", הוא מספר, "ומיד לאחר מכן אני חוזר לשגרה ולעבודה. גם כשבנותי היו קטנות, אשתי לשעבר היתה לוקחת אותן לבמות, ואם אני הייתי לוקח זה היה בעל כורחי, רק כדי לסיים ולחזור הביתה. החגיגות של יום העצמאות היו קשות לי במעבר חד מיום הזיכרון, זר לא יכול להבין זאת".
גם ממרחק הזמן, אין יום שחולף בלי שרוני ייזכר בשי, יחשוב עליו ויתהה מה היה קורה אילו אחיו הצעיר עדיין היה בין החיים. "התמונה שלו אצלי בבית ועוד אחת במשרד שלי", מספר עקירב, "מי שאומר שהזמן מרפא את הכאב אינו יודע מה זה אובדן של אח. זה דבר שמלווה אותך כל החיים, כאב חד שמפלח את הלב יום יום. חבקו את היקירים לכם ונצרו כל רגע יחד".
