עידן מארש חגג השבוע יום הולדת 17, אבל נראה שכברת הדרך שאותה הוא עבר מספיקה לאדפ בגיל הכפול מגילו. הוא משמש כיו"ר עמותת נגיש לי שייסד למען העלאת המודעות לנגישות לנכים, ובד בבד בשנה האחרונה הוא מקדיש את מיטב זמנו להרצאות שבהן הוא מגולל את סיפור חייו וההעצמה האישית שלו, ויש לו הרצאה נוספת הנוגעת לתולדות ספורט הנכים. "חשוב לי מאוד להגיע לכל מקום שבו מבקשים ממני להרצות", הוא אומר, "אני מקבל פידבקים מטורפים מאנשים על כיסא גלגלים שרואים שאפשר לעשות הכל אם רק מעזים ורוצים ומבחינתי, השמים הם ממש לא הגבול".
מארש נולד וגדל בראשון לציון. הוא נכה מלידה שמתנהל על כיסא גלגלים מאז שהוא זוכר את עצמו. "לגדול כנכה במדינת ישראל זה לא נחמד", הוא מספר, "במיוחד כשאתה ילד קטן ואתה רגיש ופגיע יותר. כשהייתי ילד נתקלתי בלא מעט תגובות ארסיות כמו: 'מה זה הנכה הזה?', 'אמא, בואי נלך', 'מה, הוא רובוט?' וכל מיני כאלה שגמרו אותי ופגעו בי מאוד עד שבכיתי. לנכה אין נפש מברזל. היו לי מחשבות כמו למה זה מגיע לי ולמה דווקא אני, אבל מהר מאוד הבנתי שיש לי שלוש אפשרויות – או לבכות על גורלי, או להבין ולקבל ולהיות נכה 'רגיל', או להפוך את הנכות לשליחות. בחרתי באפשרות השלישית".
ויש נקודות שבירה?
"בהחלט. יש רגעים שאתה שואל את עצמך למה אני, למה זה מגיע לי, בעיקר כשאני רואה את אחי הצעיר הולך ורץ ומשחק במגרש עם חברים, אבל אני מבין שאין לי בעצם סיבה להתלונן. ההוא שם למעלה עשה אותי נכה כי הוא בחר בי לעבוד למען הציבור, וזה בדיוק מה שאני עושה".
רוצים להישאר מעודכנים?
מארש, כאמור, החליט להקדיש את חייו לעזרת הנכים, וכבר בגיל שש הפך להיות חלק מהדוברים של עמותת אילן. בגיל 14 הוא החליט לייסד את עמותת נגיש לי שהוא עומד בראשה. "לא יכולתי לעמוד מנגד בנושא הנגישות לנכים שכמעט לא היתה קיימת", הוא מספר, "ולכן לקחתי את הפרויקט הזה על עצמי. בשלב הראשון הצמדתי מצלמות גו פרו לכיסא, יצאתי לרחוב לצלם סרטונים במקומות לא נגישים והעליתי את זה לרשת. זה יצר המון עניין סביב זה, ומהר מאוד זומנתי לתוכניות ולפאנלים כדי לדבר על הנושא. משם התקדמתי לדיונים בכנסת ונרתמתי למאבק הנכים".
כיום המודעות גדולה יותר?
"חשוב לציין שהנושא של הנגישות תמיד היה קיים, אבל בשנים האחרונות בהחלט התפתחה מודעות לנושא הזה והבינו שצריך לעשות יותר בנידון. באשר לנושא בעיר שלי, רמת הקשר שלי עם העירייה והנכונות שלהם לעבוד איתנו למען הציבור הזה היא מעולה. רמת הנגישות בעיר היא מאוד טובה".
כיום לומד מארש בגימנסיה הריאלית. לפני כן, עד שהגיע לכיתה ז' הוא למד במסגרת מיוחדת שהיתה משולבת עם כיתה רגילה במשך כמה שעות בשבוע. "אני גדלתי לתוך מערכת חינוך מיוחדת, שזו מסגרת שאתה לא יכול לצאת ממנה", הוא מספר, "המערכת הזו בנתה אותי למעשה ודרכה השתלבתי בכיתה רגילה ברוב השעות שהחוק אפשר. בכיתה ז' כבר עברתי לכיתה רגילה לחלוטין וחוויתי משבר אישי".
במה זה בא לידי ביטוי?
"סבלתי המון מהילדים בכיתה. היחס של חלק מהילדים לא היה מכבד ואתה מרגיש נבדל כי אתה ממש חסר אונים ולא יודע איך לגשת אליהם. מתעלמים ממך כשאתה אומר 'בוקר טוב', והרגשתי כמו אוויר בכיתה. אני זוכר שהייתי חוזר הביתה עם תחושה של 'למה אני צריך את זה בכלל' ו'מה עושים הלאה'".
ומה הוביל לשינוי?
"אני עשיתי שינוי. הבנתי שאני לא צריך להיות מעליהם וללמד אותם. החברה עשתה שינוי בכיתה והם רצו להיות בחברתי כי גם אני הנגשתי את עצמי אליהם. הם למדו מה זה קבלת האחר, וזה כיף היום להגיע לבית הספר. הצוות החינוכי והמחנכת שלי עוטפים אותי ומדברים עם הכיתה על נושא קבלת האחר ויש לי לא מעט חברים".
