מדינה שלמה עצרה השבוע את נשימתה והתרגשה מאוד לאור חזרתם של עשרות חטופים וחטופות משבי החמאס, ביניהם עשרות ילדים שהיו במשך למעלה מ- 50 ימים בסיטואציה נוראית שאי אפשר לדמיין בכלל.
אסתר שמואלוב, דוברות שניידר
בין אלו שהיה להם תפקיד חשוב בקליטה הראשונית והמשמעותית של הילדים, הייתה אסתר שמואלוב, אחות בכירה במחלקת הילדים השבים במרכז "שניידר" לרפואת ילדים בפתח תקוה. בשיחה מיוחדת מספרת אסתר על השבוע המיוחד. על ההיערכות היא אומרת: "הייתה היערכות קפדנית שהחלה כבר לפני מספר שבועות וזאת לאחר שהוחלט על צוות מקצועי שיהיה במחלקה בזמן קליטתם. הבנו שהמחלקה הזאת צריכה להיות סופר רגישה, יותר ממה שאנחנו בבית חולים לילדים בימי שגרה".
איך באמת נערכים לדבר שמעולם לא קרה כמותו?
"זאת סיטואציה שאף אחד בעולם לא התמודד איתה, לקבל את החטופים השבים, במיוחד הילדים, ועם המשפחות שלהם. ההיערכות באה עם הניסיון שלנו כבית חולים לילדים ועל זה מלבישים את כל הצרכים ומתאימים את עצמנו למצב. נבחרו ציוד ואביזרים שיהיו מתאימים לילדים, שהמקום יהיה נעים וביתי ומחבק, לתת תחושה נעימה עם רהיטים ביתיים, מערכות ישיבה, משחקים, בגדים חדשים. עבדנו על כך בשבועות האחרונים והייתה ציפייה ביחד עם כל המדינה מתי זה יקרה. כשקיבלנו את הידיעה שזה קורה הייתה לנו זכות גדולה להיות בין הראשונים שקיבלו אותם".
ספרי לנו על הרגעים האלו.
"הטיסו אותם מחצרים למנחת המסוקים בבילינסון שמשרת גם את שניידר ומשם העבירו אותם אלינו ברכבים עם חלונות שחורים כדי שלא יראו מי יושב בפנים. המקום היה סטרילי לגמרי כדי לתת להם את הפרטיות. הצוות רפואי קיבל את השבים מהמכוניות, המשכנו ללכת איתם לכיוון המחלקה, שם חיכו המשפחות והיה את האיחוד המרגש. המשפחות הגיעו כמה שעות לפני כן, נפגשו עם עובדים סוציאליים ופסיכולוגים וכל משפחה קיבלה חדר משלה. בפעימה הראשונה שהייתה ביום שישי שעבר, קיבלנו שמונה שבים, מתוכם ארבעה ילדים וארבעה מבוגרים. משפחת מונדר למשל, כללה את סבתא רותי, האמא קרן והבן אוהד, אז דאגנו שתהיה רופאת מבוגרים מבילינסון בשביל רותי. בפעימה השלישית, ביום ראשון, קיבלנו תשעה ילדים".
עד כמה שאת יכולה לפרט, תארי באיזה מצב קיבלתם אותם?
"על פניו המצב שלהם נראה טוב ויציב למרות התזונה הירודה שקיבלו, אבל כמובן שמבחינה נפשית קשה להעריך את כמות התמיכה שיזדקקו לה בעתיד. כל הילדים היו במצב טוב והוגדרו במצב קל".
קשה בטח לתאר במילים את ההתרגשות הגדלה של הצוות ובטח של המשפחות בזמן הגעתם.
"לא הייתה שם עין אחת שנותרה יבשה ללא דמעות, אם זה חיילים או צוותים רפואיים. הם הפכו ממש לילדים של כל המדינה. עקבנו אחרי הסיפורים שלהם ואז אתה רואה אותם מקרוב וזאת סגירת מעגל מרגשת. זה פשוט לעמוד ולהתרגש איתם. אם זה לשים כתר לראשה של אביגיל ולהגדיר אותה כמלכה, אם זה להביא את הכלב של משפחת ברודץ', זו עוצמה שמטלטלת את כולך. ראינו אותם שמחים על חזרת בן המשפחה, אבל מצד שני גם עצב על מה שקרה ועל כך שנשארו שם המון חטופים. עמדנו שם ולא היו לנו מילים, פשוט התרגשנו איתם".
רוצים להישאר מעודכנים?
מה מבחינתך היה הרגע הכי מרגש?
"כשהמסוק נחת כל העובדים במחלקה עמדו צמודים לחלון שמשקיף למנחת ומחאו כפיים בעוצמה אדירה, ששמעו את זה אפילו בחוץ. זה היה ממש מטורף. זאת הייתה תחילת ההתרגשות. כשעמדתי לקבל את הילדים החטופים מהרכבים הדופק שלי היה על 200. ממש ככה. אי אפשר לתאר את ההתרגשות שאחזה בי כשהחזקתי את ידה של רותי מונדר כשירדה מהרכב".
מה את יכולה לספר על מפגש המשפחות?
"המשפחות הגיעו לפני וראינו אותם גמורים. רואים על הפנים שלהם גם עצב, גם שמחה וגם התרגשות. לא יכולים לשמוח יותר מדי כי יש עוד חטופים שרוצים שגם הם יחזרו. הכל מעורבב והם משתפים את הרגשות האלו. המפגש זה דבר מטורף עם המון רעש והתרגשות. הייתה לנו זכות גדולה לקבל אותם".
היו ילדים שהרגשת שהם בטראומה מהשבי?
"היה לנו מאוד חשוב איך ניגשים אליהם כי הם עברו טראומה. היינו מאוד גמישים איתם, גם עם דבר פשוט כמו בדיקת דם. מטבע הדברים ילדים לא מושיטים יד לבדיקת דם באופן טבעי. אולי אותה ילדה שהתנגדה הייתה מתנגדת גם ללא השבי, אבל יש לנו את הדרכים להסיח את דעתם, לרגש אותם, לתת להם מדבקה, לשים להם סרטון ומשחה נגד כאבים על מקום הדקירה".
יש לך ניסיון של עשרות שנים, זה עזר לך בכלל במצב הלא נורמלי הזה?
"יש לי ניסיון של 27 שנים בטיפול נמרץ וראיתי מראות מאוד קשים וביניהם ילדים. חשבתי שראיתי את הכל אבל פה זה משהו אחר. הרגשתי הרבה יותר מזועזעת מאשר מראות שראיתי בעבר. להציל ילדים זאת התרגשות עילאית וכמובן לקבל את התודה שלהם, אבל במקרה הזה זאת התרגשות עצומה".
