הפעיל החברתי ואיש התקשורת מרמת אליהו, יאסו זללו, ממובילי המחאה האתיופית ב-2015, נפצע מאלימות שוטרים בהפגנה הגדולה של הקהילה בתל אביב. מאז אותו אירוע החליט לשנות את חייו והחל לעבוד בתחום החינוך. במקביל, הקים את ליגת הכדורגל לפנימיות נוער וכעת הוא קורא לקהילה האתיופית לקחת אחריות על גורלה ולשנות את המציאות לטובה בלי לחכות לטובות מאחרים.
כשיאסו זללו נפצע ברגלו מאלה של שוטר בהפגנת האתיופים הגדולה בתל אביב, הוא הגיע לשתי תובנות לחיים, הראשונה היתה שאין זה נכון עבורו רק לדרוש מהמדינה והרשויות שוויון והכרת האחר, הוא צריך לפעול לכך בעצמו ולשנות את גורלו. התובנה השנייה שלו היתה, שאי הכרת האחר בחברה הישראלית הוא אחד הגורמים לגזענות ולחוסר השוויון בחברה הישראלית.
בעקבות האלימות המוגזמת, שלטענתו הוא וחבריו לקהילה האתיופית חוו בהפגנת העדה בשנת 2015, החליט זללו לעבור לעבוד בתחום החינוך ויזם את ליגת הכדורגל לפנימיות נוער הראשונה בישראל, ובכך הפך למקור להשראה לא רק לקהילה האתיופית בעיר אלא גם לאוכלוסיית האתיופית בישראל כולה.
"ההפגנות הגדולות שלנו נוצרו מתוך ניכור, מתוך רגשות של גזענות ומתוך מחאה נגד אנשים רעים שהביאו אותנו למחאות הללו. רצינו שוויון זכויות מלא שלא יהיה אֵיפָה וְאֵיפָה. יצאנו לרחובות בגלל החייל האתיופי שהוכה על ידי השוטר ואברה מנגיסטו שמוחזק על ידי החמאס ועד עכשיו אף אחד לא פועל כדי להוציא אותו מהשבי. עם גלעד שליט, כולם ידעו והכירו את השם. את אברה מנגיסטו אף אחד לא מכיר, אזרח ישראלי שיושב בכלא החמאס".
זללו ממשיך להסביר את מניעי ההפגנה הגדולה: "הדברים האלה מוציאים את הקהילה האתיופית מדעתה, כי אין באמת שוויון. תשווה את מקרה שליט למנגיסטו ותראה את הפערים, איך הממשלה פעלה אז ואיך היום ממדרים את הסיפור הזה".
"השוטרים באו נגדנו במלחמת עולם שלישית"
"אני הייתי מיוזמי המחאות של הקהילה האתיופית בכל הארץ", מספר זללו, "בין אם זה בתל אביב או בירושלים, המחאות הענקיות שראית – הייתי מהמארגנים של כל זה, ובמחאה הגדולה בתל אביב נפצעתי מאלימות שוטרים".
זללו מתאר את האלימות הקשה שחוו המפגינים האתיופים מהמשטרה. "אני שירתי בצבא, אני יודע מה זה להפעיל אמצעים והאמצעים שהופעלו כנגד הקהילה האתיופית בתל אביב, אפילו בשטחים לא השתמשנו בכמויות כאלה של אמצעים נגד הפגנות. הפרנויה של השוטרים הוכיחה אז עד כמה החברה הישראלית מפחדת ובכלל לא מכירה את הקהילה האתיופית. השוטרים הרגישו מאוימים מאיתנו, והכמויות של הגז מדמיע ושל כדורי הגומי בכינון ישיר ושל השוטרים שהיו שם זה מטורף, כאילו הם הגיעו למלחמת עולם שלישית".
איך נפצעת בהפגנה?
"היה שם שוטר על סוס ועם אלה ביד, שכל מה שהוא ראה בדרך הוא פשוט חבט בו, וככה מצאתי את עצמי שרוע על הקרקע עם רגל חבולה".
רוצים להישאר מעודכנים?
"החלטתי ליצור אלטרנטיבה, לשנות בכוחות עצמי"
עד אותה הפגנה היסטורית, הספיק זללו, בן 35, לעבוד בחברת טבע, בעיריית תל אביב וכמגיש חדשות ב"מהדורה החברתית". משנפצע, משהו היה חייב להשתנות. זללו החליט שהוא עושה שינוי משמעותי בחייו ועובר לתחום החינוך.
"אני פעיל חברתי זה קרוב לעשור, מאז שהשתחררתי מהצבא. כל המשרות שבהן עבדתי נועדו לממן את הפעילות החברתית שלי ואת המאבקים, אבל בעקבות המחאות וכל מה שקרה הגעתי לתובנות והחלטתי להפסיק להיות תלוי בגוף כזה או אחר, במדינה או בכל מיני דרישות. זה לגיטימי לדרוש אבל לא לחיות לפי החליל של אותם גופים, אלא ליצור אלטרנטיבה, ליצור יוזמות פרטיות".
אחת היוזמות שהוא מביא כדוגמה לשינוי מציאות ולהשפעה על החברה היא ליגת כדורגל לפנימיות הנוער שהקים במסגרת תפקידו כרכז נוער בפנימיית קדמה בדרום בשנה שעברה. "היוזמה הגיעה בעקבות מה שחוויתי בחיי, בעצמי הייתי נער פנימיה וזכרתי שהכדורגל היה מפלט עבורנו. בתחילה ניסיתי לברר למה אין ליגה, למה משרד החינוך או המינהל ההתיישבותי או עליית הנוער – למה הם לא הקימו את הליגה הזאת, ובסופו של דבר פשוט פעלתי. איש, כמובן, לא התייחס לזה ברצינות, ניסינו להשיג תקציבים ממשרד החינוך ובסוף הבנו שלא צריך אף אחד ופנינו בעצמנו לכל הפנימיות בארץ ופשוט אמרנו להם שיש ליגה ואז הם פשוט הגיעו".
כיום משחקות בליגה שיזם והקים יותר מ-30 פנימיות מרחבי הארץ. "מה שיפה זה שהיא של כלל החברה הישראלית, מכל הצבעים, מכל הקשת והיא נקראת 'ליגת כפרי נוער'. משחקים בה פעם בחודש, והגמר האחרון היה באיצטדיון וולפסון של הפועל תל אביב שגם מימנה את האירוח. האלופה היתה פנימיית בויר מירושלים וקבוצת נחלת יהודה מראשון לציון הגיעה למקום הרביעי".
"קחו אחריות על עצמכם ותתחילו את השינוי מהבית"
לצעירים בקהילה האתיופית בראשון לציון ובכלל למי שמייחלים לשינוי, הוא ממליץ להתחיל אותו בבית, בשכונה ובקהילה. "לכולם יש רוח לחימה עם רצון לשינוי, אבל המון פעמים אותם לוחמי חופש, לוחמי זכויות, עדיין נשענים על תכתיבים ומסרים של המדינה. באים וטוענים, המדינה אשמה, העירייה לא בסדר, ראש העיר לא בסדר, וצריך להפסיק את השיח המאשים ולקחת גם אחריות, לשנות מציאות, אבל להתחיל קרוב בבית, בשכונה. יש כאלה שרצים ישר לכנסת, לדברים גדולים, מבלי ששינו מילימטר בשכונה שלהם".
האם לדעתך יהיו עוד מחאות מצד העדה האתיופית?
"אני לא יודע אם יהיו עוד מחאות. מחאה היא הכלי האחרון בדמוקרטיה והיא אינה מטרה אלא פועל יוצא של צורך בחיים ראויים במדינה. לפני כן הקהילה האתיופית צריכה להשקיע יותר בחינוך ולהתחיל לקחת אחריות על החיים שלנו פה. לא הכל זה אכלו לי שתו לי, אפשר ליצור אלטרנטיבות.
"אם המדינה לא מקצה משאבים, אז תעשו ערב התרמה ותיצרו את המיזם. תיזמו ואל תחכו לישועות, מספיק עם התלות. בחברה הישראלית זה דורש וזה דורש. צריך לקחת אחריות כי לא תמיד הממשלה אשמה והתחושה היא בסוף שאנחנו כבולים. אבל אף אחד לא שם אותנו במעצר לחיות את החיים האלה. פשוט צריך ליצור אלטרנטיבה".
מה דעתך על התנהלות העירייה ביחסה לעדה האתיופית בעיר?
"אני אוהב מאוד את ראשון לציון, את התושבים, אני מרגיש גם שהעירייה השכילה, להבין שיש כאן עוד קהלים. מעבר לכך, מה שחשוב זה שיהיה דגש על עניין ההכרה. הכרת העדה, הכרת המנהגים שלה, הכרת התרבות שלה דרך פעילויות בבתי הספר ובגנים, בכיתות. חשוב להכיר אחד את השני כי אז הגזענות פשוט נעלמת. הרי הגזענות נוצרה מאי הכרת האחר, מתוך אי הבנה של האדם מולך – הוא בצבע שונה ממך, המנטליות שלו שונה. דרך קירוב לבבות, דרך זה שנכיר זה את זה, נוכל לנצח ביחד את הגזענות".
ומה התכניות שלך לעתיד?
"עכשיו אני עובד בכפר הנוער בקדמה והתחלתי ללמוד לתואר ראשון בחינוך באוניברסיטת בר אילן. אני מתכנן להעתיק את מקום המגורים שלי לנחלת יהודה, חזרה לראשון לציון. אני רוצה להמשיך בתחום החינוך גם בראשון לציון כי תחום החינוך הבלתי פורמלי יקר לי".
