חלק מהסמלים המובהקים המייחדים כל עיר, הן הדמויות עירוניות שהופכות לחלק מהסיפור ההיסטורי הצבעוני. אחד האנשים אשר עליהם אין עוררין כשמדברים על ראשון לציון הוא משה דוד פלמר ז"ל, המוכר בכינוי "מוישה דודל", מוכר העיתונים המיתולוגי מהמושבה שהפכה לעיר. ותיקי העיר זוכרים אותו כאותו אדם נמוך קומה (מטר שלושים בלבד), שהיה מסתובב עם עגלת יד מלאה בעיתונים ובגביעי נייר עיתון מלאי גרעינים שחורים למכירה, כשאין ברשותו עודף לקונים. הילדים שכבר התבגרו והפכו להורים הורים לא שכחו כיצד היו מטרידים את מנוחתו במדרחוב העירוני והוא היה מרתיע אותם בהנפת מקל ההליכה שלו, אצל אחרים דווקא הונצח אותו זוג נעליים שגדול עליו בכמה מידות, חליפה ישנה שעטפה את גופו ואף שבדרך קבע היה פצוע.
התושבים לא שוכחים את השיחות הארוכות עמו שנעו בעיקר בין כדורגל לדברי תורה, ואת שאהב להיות להיות אורח קבוע ב"פרלמנט של ראשון". כיום עוברי האורח במדרחוב המקומי יעצרו לרגע ליד פסלו של 'דודל' שהוקם באזור שבין חזית באר המושבה לבין בית העירייה הישן ויסבירו לילדיהם מי היה "מוישה דודל", כשלכל אחד יש את הסיפור שלו.
ניצה (הורביץ) וולפנזון, בת 82, ילידת ראשון לציון, נינתו של זאב אברמוביץ ממייסדי העיר, מספרת על הרגע שבו צילמה את מוכר העיתונים המיתולוגי: "באותם ימים בשנת 1966 מצלמה חדשה הייתה בתיקי דרך קבע. הלכתי ברחוב הרצל כשמימיני תחנת הדלק והמאפיה של אברוך ולפתע ראיתי את מוישה דודל עובר את הכביש לקראתי. המקל שבידו הבהיר לי שאם אני מעוניינת לצלם אותו עלי לעשות זאת בסתר. הלכתי מעט לאחור, התחבאתי מאחורי עמוד חשמל וצילמתי. היה עלי לחכות עד שהפילם יסתיים, לתת לפיתוח ל'פוטו לוונטה' ולהמתין".
"כל ראשוני זוכר בגעגועים ומוסר כליות את מוישה דודל", מוסיפה וולפנזון שכבר יותר מ-40 שנה שהיא לא מתגוררת בעיר בה גדלה לאחר שעברה לחיפה.
