לפני כשנה הגעתי לרחוב הצפירה 3 ברמת אליהו להכיר את רבקה וייס ניצולת השואה, לא ממש ידעתי לאן אני נכנס ואיזה עולם עומד להיחשף בפני. תמיד נושא השואה והניצולים נגע לליבי ותמיד פיללתי לסייע, לעזור או אפילו לשמח את אותם אנשים מבוגרים שפוגשים לפעמים בבדידותם הגדולה, ורואים לפעמים מחטטים בפחי הזבל לקראת סופי השבוע או ערבי החג.
רוצים להישאר מעודכנים? הורידו את האפליקציה שלנו
הכאב הגדול שלי תמיד היה שדווקא ביום השואה נזכרים בהם הפוליטיקאים ולוקחים אותם בחיבוק גדול אל המתנ"סים או מושיבים אותם מול קהל גדול על מנת לגרוף עוד כמה קולות של ב"כאילו אכפת לנו מהניצולים…", יום למחרת הכל יעבור והם יחזרו לביתם הבודד. הסיפורים שסופרו אמנם יזכרו כחריטה בלב, אך הבדידות תישאר עד יום הזכרון הבא.
כשהגעתי לביתה של רבקה וייס, ניגלה לעיני בית קטן, ובו אשה עצובה ובודדה שכל רצונה הוא להפיג את בדידותה על ידי אורחים שיבואו אל סלון ביתה ויקשיבו לסיפורה, רבקה לא מבקשת כסף או רכוש, מבקשת אך ורק חברה. היא סיפרה לי את כל הסיפורים שלה, את הסיוטים שלה, בכתה וצחקה ואפילו התגעגע כל כך לאחיה הקטן. בודדה, ערירית, ללא ילדים, ללא בעל וללא חברים. החלטתי שלא עוד. פניתי לאחד מחברי המועצה בעיר ואמרתי לו, "בוא איתי לבקר את רבקה, יש לה כמה בעיות ושאלות שהיא תשמח לדבר איתך עליהם", בליגלוג וזלזול ענה לי, "אני מכיר אותה, אך אין לי כל עניין לבקר אותה, מה יש לי ללכת אליה עכשיו". אמרתי לעצמי שאם אסמוך על אלו שאמורים לדאוג לניצולים, הם ישארו בודדים מיום זיכרון אחד ליום זכרון שיבוא אחריו, כך עד יומם האחרון.
רבקה טענה בפני שהיא כבר שנים רבות לא יוצאת מביתה כי היא מרותקת לכסא גלגלים ולא ממש יכולה לרדת למטה לשבת בשמש או לטייל קצת עם המטפלת שצמודה אליה ובעצם הן כל היום בבית אחת עם השניה. מרוגז מאוד מהתשובה שניתנה לי מחבר המועצה ומהטענות שהיא לא יצאה מביתה שנים רבות, החלטתי שאני לוקח את החברים שאיתי ויוזם פעילויות מחוץ לביתה מידי פעם.
רוצים להישאר מעודכנים?
ביחד עם אותם חברים נפלאים הוצאתי את רבקה מביתה לטיול בעיר שהיא כל כך אוהבת, ישבנו יחד עם חבר יקר, ניגנו לה שירים ושרנו לה מחרוזות שאהבה לשיר ולשמוח, חגגנו לה יום הולדת 93 באחד מבתי הספר בעיר, חגגנו את ליל הסדר כהלכתו, בפורים התחפשנו ובחנוכה סובבנו סביבונים והדלקנו נרות הכל על מנת להפיג את בדידותה ולתת לה הרגשה משפחתית נעימה אוהבת ומחבקת.
אני מודה לאל שסביבי יש חברים טובים, שעושים טוב לקהילה, ושיחד איתי פועלים למענה, מתקשרים אליה מרחוק, מוציאים אותה מביתה, שרים ומנגנים לה שירים והכי חשוב, מפיגים את בדידותה.
יש לי ניצולת שואה, קוראים לה רבקה וייס, והיא בליבי כל הזמן וכל יום, לא נזכר בה רק ביום השואה ואומר לה "אויי… מסכנה, כמה סבל עברת", אוהב אותה ומכל הלב וכאן איתה עד סוף ימיה.
