היא הייתה יכולה לעצב תלבושות לתיאטרון, אבל ויתרה על החלומות כדי לעזור לאנשים לפלס דרך בקושי להתמודד עם מחלת נפש שפגעה בבני ביתם. בראיון ל"השיקמה ראשון לציון" מספרת אורית (שם בדוי) על המאבק למען בתה, על העבודה שלה עם בני משפחה אחרים ועל הסיבה לכך שהיא לא מוכנה להיחשף בשמה המלא.
"במרכז יה"ל כולם מכירים אותי, אני נחשפת מול בני משפחה ואנשי טיפול מכל הארץ, אבל יש לי משפחה והסטיגמות על אנשים המתמודדים עם פגיעה נפשית יכולה להיות הרסנית לכן, כאשר סיפורים כאלו יוצאים אל מחוץ לקהילה הרחבה יותר אנחנו מבקשים לשמור על צנעה".
כיצד התחיל הסיפור של ההתמודדות עם בתך?
"בגיל 12 הייתה לה התפרצות מאד קשה, משם דברים התחילו להתגלגל. היא נאלצה לצאת ממסגרת הלימודים, עברה אשפוזים והפסיקה לתפקד. היה לנו כאוס בבית, זר לא יבין זאת. בהתחלה, כהורים, גם אנחנו לא הבנו. חשבנו שהילדה אגואיסטית או עצלנית, לא הבנו למה היא לא רוצה לעשות כלום, למה היא נשארת במיטה כל היום, למה היא כל הזמן עצובה. ניסינו לעודד אותה, חשבנו שהיא מנסה למשוך תשומת לב, שזה רק גיל ההתבגרות. אבל מדובר במשהו גדול הרבה יותר. זו מחלה כמו כל מחלה אחרת, אנשים לא מפנימים שפגיעה נפשית היא כמו פגיעה פיזית. אף אחד לא יגיד לעיוור – 'תסתכל לאן אתה הולך' או לנכה בכסא גלגלים – 'מה אתה יושב כל היום', אבל לאנשים שמתמודדים עם פגיעה נפשית אומרים כל הזמן לחייך, ללכת לעבודה, לא להתפנק ולהיות אופטימיים".
המהפך
בני משפחה של אנשים המתמודדים עם פגיעה נפשית מוצאים דרכים שונות לעכל את החוויה ולעמוד לצידם של המתמודדים.
בראשון לציון נמצא מרכז יה"ל למען משפחות של אנשים המתמודדים עם פגיעה נפשית. הצוות המקצועי של המרכז כולל עובדים סוציאליים ומרפאים בעיסוק, המתמחים בתחום שיקום בריאות הנפש והוא מיועד לבני משפחות של נפגעי נפש: הורים, בני זוג, אחיות ואחיות, בנים ובנות וכדומה.
אורית הגיעה למרכז לפני כשש שנים מתוך מקום מיואש וחסר תקווה. במרכז היא השתתפה בשיחות פרטניות, בקבוצת הורים, בסדנאות, בהרצאות ובפעילויות שונות נוספות. היא קיבלה מאנשי המקצוע כלים רבים להתמודדות ולמדה "לשחרר את החבל" של בתה, להרפות ולקבל אותה כפי שהיא. במהלך השנים ולאחר שהתחזקה, חשה רצון להחזיר לאחרים את מה שהיא עצמה קיבלה. היא החלה להתנדב במרכז והובילה מועדון משפחות. ולפני ארבע שנים קיבלה על עצמה להצטרף לצוות המרכז. עד אז פעלה בתור מעצבת תלבושות בעלת סטודיו משלה לעיצוב תלבושות ותאטרון כשהיא עובדת עם התאטראות הגדולים לאורך שנים.
"במשך הזמן הרגשתי שמיציתי את עניין התלבושות. אולי בגלל הבת שלי, אולי בגלל התהליך שלי עם עצמי. במרכז יה"ל הציעו לי תפקיד חדש – "בת משפחה מומחית" מתוך הניסיון והחוויה של ההתמודדות, התפקיד שלי תורם למשפחות שאני פוגשת כי אני מבינה על מה הם מדברים. כעת יש להם מישהו שגורם להם להבין שהם לא לבד, שיש מישהו שמבין אותם. הם מגיעים מיואשים, חסרי תקווה ואני אומרת להם לא לוותר, לא להרים ידיים, לשמור על התקווה למרות הקושי. הילדה שלי במשך הזמן התחתנה והביאה ילד, והיו תקופות שגם עבדה, למרות הכל".
למה את מדברת בלשון עבר?
"יש מתמודדי נפש שמתקשים ללכת לעבודה, להחזיק במקום עבודה, ללכת ללמוד. מתקשים לחיות. אנחנו לא מבטיחים לאנשים סופים טובים בהם שלגיה מתעוררת מתרדמת החרדה והדיכאון. צריך לקחת בחשבון שההתמודדות נשארת ושיהיו בדרך עליות ומורדות".
רונית בוזלי, מנהלת מרכז יה"ל מספרת, "אורית היא דמות מאוד משמעותית בצוות המרכז והיא חלק בלתי נפרד ממנו. יש לה נתינה אינסופית, פתיחות ונכונות לעזור לכל מי שרק צריך – בן משפחה או איש מקצוע. היא פונה בגובה העיניים ובצניעות רבה ומצליחה להגיע ולהשפיע על כל מי שחפץ בעזרתה. היא יוזמת ומפתחת דברים חדשניים במרכז ומביאה את מועדון המשפחות לשיאים חדשים ממפגש למפגש. אין ספק שהתוספת הזו של התפקיד בכלל ושל אורית בפרט היא חשובה ביותר ויש לה משמעות אדירה".
רוצים להישאר מעודכנים?
למה את מדברת בלשון עבר?
"יש מתמודדי נפש שמתקשים ללכת לעבודה, להחזיק במקום עבודה, ללכת ללמוד. מתקשים לחיות. אנחנו לא מבטיחים לאנשים סופים טובים בהם שלגיה מתעוררת מתרדמת החרדה והדיכאון. צריך לקחת בחשבון שההתמודדות נשארת ושיהיו בדרך עליות ומורדות".
רונית בוזלי, מנהלת מרכז יה"ל מספרת: "אורית היא דמות מאוד משמעותית בצוות המרכז והיא חלק בלתי נפרד ממנו. יש לה נתינה אינסופית, פתיחות ונכונות לעזור לכל מי שרק צריך – בן משפחה או איש מקצוע. היא פונה בגובה העיניים ובצניעות רבה ומצליחה להגיע ולהשפיע על כל מי שחפץ בעזרתה. היא יוזמת ומפתחת דברים חדשניים במרכז ומביאה את מועדון המשפחות לשיאים חדשים ממפגש למפגש. אין ספק שהתוספת הזו של התפקיד בכלל ושל אורית בפרט היא חשובה ביותר ויש לה משמעות אדירה".
