מהכאב אל היצירה: כיתת הנגרות בבית הספר הדמוקרטי בהרצליה נקראת, החל מהשבוע שעבר, "הקשת של שלומי", לזכרו ועל שמו של רס"ל שלומי נסרי ז"ל מהרצליה, שמת בחודש אוגוסט 2024 לאחר ששם קץ לחייו.
שלומי, כמעט בן 28 במותו, בוגר חטיבת הביניים הנגיד ותיכון הראשונים בהרצליה, היה לוחם מילואים בגדוד חי"ר 223 של יוצאי גולני. הוא שירת במלחמת "חרבות ברזל” במשך עשרות ימים בגבול הצפון. לאחר שסיים את שירות המילואים שלו, סבל מתסמינים של פוסט טראומה והלם קרב, שלטענת בני משפחתו הובילו בהמשך למותו הטראגי. הוא הותיר אחריו את הוריו – דודי, המשמש כאב בית וכיום גם מורה לכיתת הנגרות בבית הספר הדמוקרטי, ואמו חווה, העובדת בחט"ב יד גיורא, וכן את ארבעת אחיו: עדן, לורן, אריאל ואליסף, ואת אשתו אושר מרקו
שלומי היה סטודנט במסלול כפול לפיזיקה והנדסת חשמל באוניברסיטת אריאל ונחשב לסטודנט מצטיין. הוא היה צפוי לקבל הצטיינות דיקן, קיבל הצעה לשמש כמתרגל באוניברסיטה כבר במהלך לימודיו, חלם להקים סטארט־אפ משלו ותכנן להקים משפחה עם אשתו האהובה. כל זה נקטע ב- 21 באוגוסט 2024, כאשר שם קץ לחייו בצורה טראגית.
אחותו לורן סיפרה על הנסיבות שהביאו למותו של אחיה הבכור: "שלומי שירת עשרות ימי מילואים במלחמת ‘חרבות ברזל’ כלוחם, ובמהלך השירות נחשף למראות קשים ואובדן של חברים. לאחר שחזר הביתה הוא ניסה להמשיך בשגרת חייו. הוא חזר ללימודים, לעבודה ולחיים עם אשתו היקרה, אך בדיעבד התברר שהמלחמה המשיכה ללוות אותו גם הרבה אחרי שסיים את שירות המילואים.
לורן המשיכה וסיפרה בכאב עצום: "לפי עדויות שהגיעו אלינו לאחר מותו גילינו כי דיבורים בערבית, רעשים חזקים וטריגרים מסוימים היו מחזירים אותו שוב לתחושות מהמלחמה. הוא פחד שימצאו אותו או יפגעו בו, ואף נמנע מלפרסם תמונות שלו על מדים ברשתות החברתיות מתוך פחד שהמחבלים יזהו אותו. רק לאחר מותו הבנו עד כמה סבל מהלם קרב ומפוסט טראומה בעקבות השירות, ומבלי שהיה מודע למצבו ולעומק ההתמודדות הנפשית שעבר – עד שבאחד מאותם רגעים קשים בתחנת הרכבת בהרצליה חווה טריגר משדה הקרב והאמין שהמחבלים מצאו אותו ורודפים אחריו, ושם קץ לחייו בצורה טראגית שהותירה את כולנו בהלם".
משפחת נסרי. מימין עדן, שלומי זל, חווה, אליסף, לורן, דודי ואריאל. צילום באדיבות המשפחה
לורן סיפרה על אחיה הבכור: "שלומי גדל על ערכים של פשטות, כבוד האדם ואהבת הזולת. אמי נהגה תמיד לומר בבית כי ‘דרך ארץ קדמה לתורה’, והערכים האלו ליוו אותו לאורך כל חייו. הוא היה אדם עם לב ענק וחיוך נצחי, אהב לחבר בין אנשים, תמיד דאג לאחרים לפני שדאג לעצמו והיה אהוב מאוד על סביבתו".
למרות שמשפחתו משוכנעת כי שלומי בחר לשים קץ לחייו בשל הפוסט טראומה והיותו הלום קרב, הוא טרם הוכר כחלל צה"ל. לורן: "לפי עדויות שהגיעו אלינו, הבנו כמה שלומי נשא עמו טריגרים קשים ותסמינים נפשיים בעקבות שירותו ולמעשה שרד את שדה הקרב, אבל שדה הקרב לא עזב אותו. הוא טרם הוכר באופן רשמי כחלל צה״ל, אך עבורנו, חבריו והקהילה שסביבו – הוא לוחם שנפל בעקבות הקרב שנשא אתו גם אחרי שחזר הביתה".
רוצים להישאר מעודכנים?
יש בכם כעס על כך שהצבא אינו מכיר בשלומי כחלל צה"ל?
"ב- 25 בחודש צפוי להתקיים דיון בבג"צ בנושא ההכרה בהלומי קרב ששמו קץ לחייהם לאחר שירותם הצבאי כחללי צה"ל. נכון להיום, טרם הגשנו פנייה רשמית למשרד הביטחון. לאחר שהתייעצנו עם עורכי דין, הבנו כי מדובר בהליך מורכב במקרים שבהם המוות התרחש לאחר סיום שירות המילואים ולא קיימת היסטוריה פסיכיאטרית מתועדת. אנו נמתין להחלטת בג"ץ ובהתאם לכך נבחן את המשך הצעדים בנושא. ברור שזה כואב לנו ששלומי לא נמנה באופן רשמי בין חללי מערכות ישראל ושביום הזיכרון איננו מוזמנים לטקסים כמשפחה שכולה, למרות שלפי עדויות שהגיעו לאחר מותו, ההתמודדות שחווה בעקבות שירותו המשיכה ללוות אותו גם אחרי שחזר הביתה".
הוא דיבר על הדברים האלו?
"הוא שיתף בעיקר בכך שהם חוו מראות קשים במלחמה ושלא פשוט לאבד חברים בקרב, אבל כמשפחה לא ראינו משהו חריג שגרם לנו להבין את עומק ההתמודדות שעבר. רק לאחר מותו, דרך עדויות שהגיעו אלינו, הבנו עד כמה המלחמה המשיכה ללוות אותו גם בבית. שלומי היה אדם חייכן, מלא חיים, עם תכניות גדולות לעתיד ולכן היה קשה מאוד להבין מה התחולל אצלו בפנים".
השלט של כיתת הנגרות ע"ש שלומי נסרי ז"ל, צילום פרטי
איך נולדה היוזמה לקריאת כיתת הנגרות בבית הספר הדמוקרטי לזכרו ועל שמו של שלומי.
"יום לאחר שקמנו מהשבעה, אבי החל לעבוד בבית הספר הדמוקרטי כאב בית. למרות שזה לא היה במסגרת תפקידו, הוא תמיד רצה לעשות הרבה מעבר עבור הילדים. מהר מאוד הוא התחבר אליהם מאוד וראה בהם ממש כמו הילדים שלו. הוא שם לב שהרבה ילדים צריכים מקום לפרוק, מקום להרגיש שייכים, ודווקא דרך עשייה ויצירה עם הידיים לבנות ביטחון עצמי, להעז ולהוציא מעצמם דברים טובים. בהשראת עמית, מנהל בית הספר הקודם, נפתחה כיתת נגרות שבה הילדים יוכלו לעסוק בצורה מסודרת ביצירה ועבודה עם עץ. הרעיון היה לא רק ללמד נגרות, אלא גם להראות לילדים שאפשר לקחת שברים ולבנות מהם משהו שלם. עם הזמן הילדים וההורים מאוד התרגשו מהסיפור של שלומי ומהדרך שבה אבי בחר לקום כל בוקר מחדש למרות האובדן. הם רצו לעשות עבורו מחווה משמחת ומרגשת, ולכן ביקשו לקרוא לכיתה על שמו של שלומי".
איך נבחר השם של הכיתה?
השם ‘הקשת של שלומי’ נבחר משום שקשת מאגדת בתוכה צבעים שונים, בדיוק כפי ששלומי ידע לחבר בין אנשים שונים ולגרום לכל אחד להרגיש שייך. אבי מראה לילדים כל יום מחדש איך גם מהמקום הכי שבור אפשר לבנות משמעות ומשהו חדש. הוא אומנם איבד בן אחד שהיה כל עולמו והפך אותו לאבא, אבל הילדים בבית הספר הפכו עבורו לעולם נוסף של משמעות, והכניסו מחדש שמחה ואור לחייו".
זו בטח הנצחה מאוד משמעותית עבורכם.
"ההנצחה הזאת מאוד משמעותית עבורנו, כי היא מאפשרת לספר מי שלומי היה, לא רק איך הוא הלך. בטקס החנוכה הרשמי של הכיתה הילדים וההורים סיפרו עד כמה כיתת הנגרות מעניקה להם תחושת שייכות וביטחון עצמי, וכמה אבי משקיע בילדים מכל הלב. אחד הרגעים המרגשים ביותר היה כשאבא שלי אמר 'איבדתי ילד אחד, אבל קיבלתי 200 ילדים אחרים', וגם כשאמא שלי אמרה 'אנחנו מקווים שכל ילד וילדה שייכנסו לכיתה הזו ייקחו איתם משהו מהרוח של שלומי – לא לפחד ליצור, להעז, לעזור לאחרים, להיות אנשים טובים יותר, ולזכור שתמיד אפשר להכניס אור וטוב לעולם, גם מהמקום הכי נמוך שיש'. זה היה רגע מאוד מרגש עבור כולנו".
איך מתמודדים עם הגעגוע לשלומי?
"אין יום שזה לא קשה, אבל אנחנו בוחרים בחיים כי זה מה ששלומי היה רוצה. חשוב לנו שיזכרו לא רק איך הוא הלך אלא מי הוא היה. אדם טוב, ערכי, אוהב אדם ולוחם שנתן את כולו למדינה. אנו גם בוחרים להודות לבורא עולם גם על המוות כי גם להכיר בן אדם יותר מ- 27 שנים זו זכות ואסור לשכוח את זה".
תגובות